סיפורי שייכות.

"אסטה לה ויסטה בייבי" קרא לעברי ילד בערך בן 7 שרכב מולי על אופניים כשטיילתי עם הכלב בבוקר. צחקתי, הייתי מופתעת. הוא המשיך לנסוע ואחרי כמה שניות שמעתי צעקות. הסתובבתי אחורה וראיתי אותו וילד נוסף עם אופניים, צעיר ממנו במעט, שרועים על המדרכה ובוכים. הם התנגשו. רצתי אליו, מרימה את הכלב שלי על הידיים, עם כלב כמו שלי אי אפשר לרוץ. הוא עוצר לעשות פיפי על כל צמח... ביחד איתי רצו עוד שניים. אמא עם עגלת תינוק וגבר שטייל עם כלב גדול ברחוב. הגענו אל הילדים המבוהלים והחזקתי גם ברצועה של ה

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן' אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים ואז שמעה צליל הודעה בטלפון. בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג. 'איזה מן סימן זה? ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה 'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה' היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה,

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה

"כן כולם אומרים לי שאני דומה לה" היא צחקה והוסיפה: "אבל רק בגלל הפרחים על הראש, בלי החיבור בגבות". "היית במקסיקו? בבית שלה?" שאלתי. "עדיין לא. זה החלום שלי. והחלום האמיתי שלי הוא שאחרי השיפוץ ישאר לי כסף לטוס לשם" היא צחקה שוב "אבל נראה לי שזה חלום שלא יתגשם". "אולי כן. בואי נחשב את העלויות, ננסה לשמור כסף" עניתי "אני מאמינה שבכל שיפוץ או בניה, צריך להגשים לפחות חלום אחד". הגעתי אליה לפגישת יעוץ לקראת שיפוץ. בשיחת הטלפון היא סיפרה לי שאחרי תאונה קשה, עברה לכיסא גלגלים והיא צר

ושכח לרדת... הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב. כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב. ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו. פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה. אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי. פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניס

"מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל החטופים יהיו כבר פה?" שמעתי מישהי שואלת במעגל נשים בקצה הנמל, כשעצרתי לרגע לצלם את הים ולקשור את השרוך...

ראיתי אותו יושב על מדרגות הכניסה לבניין באחד הרחובות בשכונה שלי. יום כיפור, מוקדם בבוקר, דממה, חוץ ממטוסי קרב מדי פעם. קצת קודם השמש זרחה...