תנצצי

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן

אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן

אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן'

אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים

ואז שמעה צליל הודעה בטלפון.

בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן

וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג.

'איזה מן סימן זה?

ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה

'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה'

היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה, אליה עברה כשהרסו את הבניין בו גרה.

היא סיפרה לי שהיא חושבת הרבה בזמן האחרון על ענייני זהות.

מסתבר שמה שתפס אותה בפוסטים שלי היה בדיוק העיסוק שלי בזהות,

בשייכות.

בבתים שמשקפים את האנשים שחיים בהם.

"אני לא מבינה את זה" אמרה לי. "יש לי חברות שמבקשות סימנים ומיד מקבלות.

יש לי אחות שמבקשת סימנים לכל מני שאלות שלה ומיד מקבלת סימן. או כסף זרוק ברחוב.

מהיקום, או מאלוהים, או מאלוהים יודע מה.

ורק אני מבקשת סימן ומקבלת הודעה שתיכף אין לי זהות" היא אמרה והסתכלה לי בעיניים.

הנחתי לה את היד על הכתף.

היא היתה סטודנטית נצחית עם מספר שנות הלימוד כמעט כמו שנות חייה.

מיד אחרי הצבא התחילה ללמוד, בלי הטיול של אחרי,

במכללות, אוניברסיטאות ובהרבה סדנאות.

"ואולי זה כן סימן" אמרתי לה.

"סימן למה? סימן שאני עומדת להימחק? שהזהות שלי תלויה בתעודה?" היא שאלה בשקט.

"לא נראה לי שתמחקי כל כך מהר" עניתי לה, "אבל אולי יש פה כן שאלה על זהות.

שאלה שאני לא מחפשת עליה תשובה, את לא צריכה לענות לי" הוספתי.

אני מאמינה שיש שאלות שלא נועדו שיענו עליהן, בטח לא לאדם אחר.

שלפעמים מישהו, אולי משהו כמו במקרה הזה,

זורק שאלה לאויר, שגורמת לנו להרהר.

לעורר אותנו למחשבה או תובנה, שהיא שלנו, אישית.

אולי, רק אולי, יש בסמס המנדנד הזה ממשרד הפנים רמז שקשור גם באהבה שהיא מחפשת.

אמרתי לה שזה רק רעיון, אבל יכול להיות שהסימן שהיא קיבלה קשור להתחברות שלה עם הזהות הפנימית. מי היא עבור עצמה ועבור הסביבה.

ואולי האהוב שנכון לה יגיע, עם או בלי סימנים ורמזים מוקדמים, כשהיא תהיה בנוכחות ובשלמות עם עצמה.

דיברנו על מה שנכון ומה שמופיע בחיים שלנו בלי התראה ותהיתי אם לא גלשנו לרוחניקיות יתר... זה קצת הצחיק אותי והיא צחקה ביחד איתי.

"פעם כשנכשלתי במבחן באחד הקורסים, המרצה שלי זרק לי שעוד תעודה או פחות תעודה לא יגדירו אותי. אני זוכרת שהייתי המומה מהתשובה הזאת. גם קצת נעלבתי.

מה הוא חושב? שאני תולה את הזהות שלי בתעודות מנייר?" היא אמרה.

"נראה לי שאפשר להסתכל על זה גם אחרת" עניתי לה. "אולי חלק ממי שאת, מהזהות שלך, הוא מצליחנות? שאיפה להתקדמות? אולי חלק ממי שאת הוא סקרנות? אופקים רחבים? עניין בהרבה תחומים? אולי את אוהבת ללמוד ופשוט עושה מה שאת נהנית ממנו?

אולי זו בכלל לא התעודה שאת צריכה, אולי התעודה היא רק תזכורת נעימה למי שאת ולמה שאת אוהבת וגם להישגים שלך, שבהחלט יש סיבה להתגאות בהם.

לפעמים אנחנו מנסים להימנע מלהראות גאווה, זה נראה לנו רברבני.

אנחנו מנסים להצטנע. אפילו להקטין את עצמנו.

אני דווקא מאמינה בגאווה על הישגים.

אבל יש משהו מאוד נעים כשאנחנו זוכרים ויודעים את ההצלחות שלנו.

זה מחזק אותנו - גם בתוך עצמנו וגם ביחסים שלנו עם הסביבה.

זה נותן לנו תחושה של מסוגלות ובטחון" עניתי לה די באריכות.

"מעניין שבדיוק הבוקר חשבתי על זה כשרצתי בטיילת" היא אמרה וחייכה. "שמתי לב הבוקר שברגעים שאני מרוצה מעצמי, הרצים שבאים מולי מפנים לי מקום וברגעים שאני בהיסוס הם לא זזים מהמסלול שלהם ואני מוצאת את עצמי נדחקת אל המסלול של האופניים. אולי מה שאני צריכה זה באמת בטחון וגאווה"

"אני חושבת שאת בהחלט יכולה להיות גאה בעצמך על ההצלחות שלך ועל זה שאת מקדמת את עצמך בדרך שהיא שלך, לפי הזהות שלך.

תנצצי בלי חשש, בלי להתנצל" עניתי לה.

ראיתי הקלה על הפנים שלה. ראיתי שהחיוך שלה נעשה רך יותר.

מסתבר שלפעמים אפילו הודעה יבשה ממשרד ממשלתי, יכולה להעביר לנו מסר בדיוק בזמן

ועכשיו האתגר שלי הוא לתת לה תזכורות להצלחות שלה, דרך העיצוב של הבית.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב