סיפורי שייכות.

שתיתי איתה עראק לימונים בפארק המסילה. קבענו פגישת היכרות ובהמשכה ללכת לראות שתי דירות ביניהן היא מתלבטת עבורם. שתי הדירות נגישות ועם חניה נוחה ובשתיהן יש חדר נוסף למטפל עבור אח שלה, אבל שתיהן דורשות שיפוץ משמעותי. היה חשוב לי להכיר אותה קודם וגם את אחיה דרכה, בכדי שאוכל לייעץ לה לאיזו דירה יש פוטנציאל יותר טוב להיות בית עבורם. אישה נאה מאוד, בסוף שנות החמישים לחייה. היא מעולם לא התחתנה ולא היו לה ילדים. יצאה לדייטים בודדים וגם עם גברים שהיו מעוניינים בה, לא היה לה שום חשק להמ

"כן כולם אומרים לי שאני דומה לה" היא צחקה והוסיפה: "אבל רק בגלל הפרחים על הראש, בלי החיבור בגבות". "היית במקסיקו? בבית שלה?" שאלתי. "עדיין לא. זה החלום שלי. והחלום האמיתי שלי הוא שאחרי השיפוץ ישאר לי כסף לטוס לשם" היא צחקה שוב "אבל נראה לי שזה חלום שלא יתגשם". "אולי כן. בואי נחשב את העלויות, ננסה לשמור כסף" עניתי "אני מאמינה שבכל שיפוץ או בניה, צריך להגשים לפחות חלום אחד". הגעתי אליה לפגישת יעוץ לקראת שיפוץ. בשיחת הטלפון היא סיפרה לי שאחרי תאונה קשה, עברה לכיסא גלגלים והיא צר

המועמדות לתפקיד כמו הקשיחה את ליבה. כאילו הלב עשה החלטה שבתפקיד כזה צריך להיות קשוחה. וגם הבושה נעלמה - פתאום בבת אחת דרשה כל מה שחשבה...