ביטר סוויט ג'הנם

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב.

החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה.

היא תופפה על ההגה לפי הקצב.

זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף.

פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק.

עדיין לא זיהיתי.

"מה את שומעת?" צעקתי לה.

היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה.

"מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו.

היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת.

"זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי.

גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם.

העיניים שלה היו עצובות.

"החלטתי להתנקם במשטרה ולהפציץ בווליום" היא הוסיפה וחייכה, אבל רק עם הפה.

העיניים שלה לא חייכו.

הפקק נראה אינסופי. תקוע לגמרי. כנראה שהיתה תאונה.

יצאנו ועמדנו ליד המכוניות.

"להתנקם על מה?" שאלתי אותה.

"על השוטר שעצר אותי קודם ונתן לי דוח שנגעתי בטלפון ובכלל החלשתי את הרדיו בשביל לא לשמוע חדשות. לא נגעתי בטלפון".

היא סיפרה שיום קודם נפרדה מבן זוג של שתים עשרה שנים.

בן זוג ששמע כל שעה חדשות בימים הטובים.

בימים של מתח בכלל לא היה מכבה. רדיו, טלויזיה, כל הזמן חדשות ברקע.

כל יום כזה היה יום שידורים במתכונת מיוחדת, כמו שאומרים בחדשות.

כאילו מה עוד יכול להיות מיוחד כשמהדורת החדשות נמשכת שנתיים ברצף מאסון לאסון.

בן זוג שכיבה לה את המוזיקה, כי זה הפריע לו לשמוע חדשות.

היא הרגישה שהוא כיבה לה גם את המוזיקה בנשמה.

כל הזמן ביקש ממנה להחליש.

היא אוהבת מוזיקת טראנס ומצאה את עצמה שומעת טראנסים בשקט.

כשלא שמע חדשות, עדיין ביקש ממנה להחליש.

כי היה שומע פודקאסטים או וובינארים.

היא לא ממש הבדילה.

היא שמה לב שלא רק המוזיקה נעלמה לה מהחיים.

לא נשאר לה גם שקט.

כל שבריר שקט הוא היה ממלא בדיבורים.

דיבורים שלו, או דיבורים מוקלטים.

היא הרגישה שלא נשאר לה מרווח למחשבות.

כל הזמן מישהו או משהו דיבר.

אפילו כשהיה עם אזניות היא שמעה את הרחש.

היא הבינה שכשלא נשאר מקום למחשבות, גם הרגשות מאבדים מקום,

עד שמפסיקים לגמרי להרגיש.

בהמשך לא נשאר לה מקום לרעיונות

ולא נשאר לה מקום לחלומות.

הכל היה מלא ברעיונות וחלומות של אחרים,

שניסו ללמד את הקהל שלהם מה לחשוב, מה לחלום ומה להרגיש.

וגם איך לעשות את זה.

היא סיפרה שלדעתה, הרעיונות של כל המדברים האלה היו זהים.

היא הרגישה שהיא מאבדת זהות.

ומאבדת עניין. בהכל.

וגם בו.

זה היה תהליך הדרגתי, אבל בשנתיים האחרונות – בחסות המלחמה, זה הפך לטוטאלי.

הוא דיבר איתה והיא שמעה את המדברים המכתיבים מתוך המילים שאמר.

כאילו למד סיסמאות והוא מדקלם אותן.

היא הבינה שהוא מכור. מכור לחדשות ולדיבורים של אחרים.

מכור להנחיות. שכבר אין לו מחשבות משלו.

היא ניסתה להסביר לו, לגמול אותו ולא הצליחה.

הם נפרדו

ועכשיו היא היתה בדרך לראות יחידת דיור במושב בשרון.

"למה את הכי מתגעגעת?" שאלתי אותה.

"מצחיק איך השיר הזה בא לי בול. אני מתגעגעת לאהבה ופוחדת מאהבה באותה מידה.

בשבילי אהבה היא גהינום מר אבל מתוק. ביטר סוויט ג'הנום. בדיוק כמו השיר.

ממכרת וסוחפת, אבל גם מלאה בפחד וסבל. ואי אפשר לעצור אותה או להינצל.

ואני גם מתגעגעת לשקט, ביחד עם מוזיקה חזקה. רועשת.

שאף אחד לא ישתיק לי.

שאף אחד לא ימלא לי בדיבורים של עצמו ובטח לא בדיבורים של אחרים.

זה גרם לי להתגעגע אל עצמי" היא ענתה מהורהרת.

"העניין שלך עם הווליום היה באמת נקמה במשטרה?" שאלתי אותה.

"כנראה שלא" היא ענתה. "כנראה שלא נקמתי, אלא ניסיתי לחזור לעצמי".

השיחה על רעשי הרקע המוחקים את הזהות, היתה לי מעניינת.

מעוררת מחשבה על הצלילים שהם שלנו, שהם חלק מההגדרה העצמית שלנו.

על עולם שהתמלא במדריכים ומנחים. כאילו יש דרך אחת.

על מוזיקה חזקה, שלפעמים היא דווקא השקט שלנו.

ועל זהות.

אמבולנס וכבאית עברו בשוליים בכיוון הנגדי והמכוניות התחילו להניע.

נפרדנו ונכנסנו למכוניות.

היא נסעה לראות לה בית חדש ואולי תמצא גם אהבה מרה מתוקה.

אני נסעתי הביתה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב