אסטה לה ויסטה

"אסטה לה ויסטה בייבי" קרא לעברי ילד בערך בן 7 שרכב מולי על אופניים כשטיילתי עם הכלב בבוקר.

צחקתי, הייתי מופתעת.

הוא המשיך לנסוע ואחרי כמה שניות שמעתי צעקות.

הסתובבתי אחורה וראיתי אותו וילד נוסף עם אופניים, צעיר ממנו במעט, שרועים על המדרכה ובוכים.

הם התנגשו.

רצתי אליו, מרימה את הכלב שלי על הידיים, עם כלב כמו שלי אי אפשר לרוץ.

הוא עוצר לעשות פיפי על כל צמח...

ביחד איתי רצו עוד שניים. אמא עם עגלת תינוק וגבר שטייל עם כלב גדול ברחוב.

הגענו אל הילדים המבוהלים והחזקתי גם ברצועה של הכלב הגדול של הגבר.

זה היה בוקסר והכלב שלי לא היה מרוצה בעליל.

הכלב הקטן וחסר המודעות שלי נבח ועשה מחוות מאיימות, נדמה היה לו שהוא מבהיל את הבוקסר.

קיוויתי שהבוקסר לא יתרגז עליו, או עלי.

אבל הבוקסר היה זקן ורגוע.

הגבר הרים את הילדים, הושיב אותם על ספסל סמוך והעמיד את שני זוגות האופניים שחסמו את המדרכה.

הוא התיישב ליד הילדים על הספסל והחזרתי לו את האחיזה בכלב.

"סליחה, הם מאוד תחרותיים" אמרה האמא.

"איך התנגשתם ככה?" הגבר שאל את הילדים הבוכים בזמן שהאמא, שהסתברה להיות של שניהם, ניגבה להם את השריטות המדממות עם מגבון שהוציאה מהסל של העגלה.

"זה בגללו. אני שונא אותו. הוא כל הזמן מנסה לעקוף אותי" אמר הבוגר מהילדים והצביע על אחיו הצעיר.

"אל תגיד שונא מתוק שלי. זה אחיך" אמרה לו האמא.

"אבל אמא אני שונא אותו. גם את מכבי תל אביב אני שונא. אז מה אם את אומרת לי שלא אומרים שונא. אני שונא אותו. אפילו יותר ממכבי תל אביב" אמר הילד בבכי.

האח הצעיר השפיל את המבט וחייך חיוך ממזרי, כאילו ידע שאמא שלהם תיכף תכעס על אחיו הזועם.

"על מכבי אני מבין אותך" אמר לו הגבר בחיוך "אבל עם אחיך אתם צריכים להיות חברים".

"מה זה צריכים? אני שונא אותו. שונא!" זעק הילד בקול חנוק מדמעות.

"אל תגיד שונא. תגיד שאתה פחות אוהב אותו עכשיו, או שאתה כועס" ענתה לו אמו.

הבטתי באמא הצעירה.

"מה אני עושה איתם? מההתחלה אמרו לי ששני בנים זה גהינום. אני חייבת לגרום להם להיות חברים. ועכשיו הערנו את התינוקת, עוד זה היה חסר לי. רציתי להספיק כמה דברים. יש לך בנים?" היא שאלה אותי והתינוקת בעגלה התחילה למלמל בקול מתוק.

"כן. יש לי בת ושלושה בנים" עניתי לה. "הם גדולים כבר".

"ואיך זה היה כשהם היו קטנים? כל הזמן מכות? כל הזמן מחרבים את הבית?" היא שאלה אותי.

הגבר עם כלב הבוקסר קם ללכת. "אני מרגיש שעשיתי את שלי פה. כן בנים זה מכות" הוא אמר לפני שהלך.

היא הביטה בי, ממתינה לתשובה.

"תראי, זה מאוד תלוי באופי של הילדים, אולי גם בפער הגילאים ביניהם.

אצלי לא היו הרבה מכות ביניהם. כמעט ולא קרה. אולי כי רק אחד מהם היה תחרותי.

ואולי כי זה לא תמיד ככה.

אני מכירה את מה שאומרים על גידול בנים, לא חוויתי כך את הילדות שלהם.

כן יש הרבה אנרגיות להוציא, בעיקר כשהם חבורה, יותר מאחד.

כן יש כדורגל בבית ובחוץ ובכל מקום.

כן מתגוששים, משחקים משחקים פיזיים ומשחקי מלחמה. אבל אצלי הם שיחקו יחד.

את יודעת מה עולה לי לראש עכשיו? מה שהבן שלך שאל כשהאיש אמר לו שהם צריכים להיות חברים.

מה זה צריכים? אנחנו חושבים שהם צריכים. אולי זה אצלנו בכלל?

אני מעלה סתם מחשבות שלי - אולי יהיה ביניהם רגוע יותר אם הם לא ירגישו שהם חייבים לעשות משהו יחד, או חייבים להיות חברים?

אולי דווקא אם תרשי לבטא שנאה, במילים כמובן, זה יוריד את עוצמת הרגשות?

אולי דווקא קצת הפרדה, תוריד את המתח ביניהם?

פחות דברים שחייבים ויותר בחירה שלהם. רק אולי, אני לא באמת יודעת" עניתי לה.

היא נראתה מהורהרת.

הילדים עלו שוב על האופניים, בשקט ואז הגדול צעק לי שוב: "אסטה לה ויסטה בייבי" ורכב אל בית הספר.

צחקתי ונופפתי להם לשלום.

כמה שבועות אחר כך פגשתי את האמא ברחוב.

"תשמעי איזה בידור" היא אמרה לי.

"הפרדנו בין הבנים בחדרים ותוך יומיים הם ביקשו לחזור לישון יחד באותו חדר.

אולי יש תקווה"

צחקנו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב