גירושין | Inbar Ben Zvi

חלום שלי לעצב בורדל

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

לא חזרתי מהמלחמה

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה

לאבא שלי יש סולם. הגיע איתו עד שמיים

ושכח לרדת... הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב. כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב. ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו. פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה. אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי. פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניס