גירושין | ענבר בן צבי

לרקוד על מדרגות הרבנות

"איך הכרתם?" שאלתי אותם כשנפגשנו, לקראת שיפוץ שהם רוצים לעשות. שיפוץ שיחלק את הבית לשניים סוג של פרידה שמאפשרת להשאר קרוב, למען הילדים. שיהיה להם נוח. הם צחקו והיא ענתה לי: "רקדתי איתו בתחנת אוטובוס". ביקשתי מהם לספר לי עוד. הם היו חיילים סדירים בצריפין. היא היתה מ"כית טירוניות ושנאה כל רגע. זה כמעט גרם לה לשנוא אנשים, היא סיפרה. כל מחזור טירוניות שהתחיל, היא היתה מתפללת שכולן יתנהגו יפה ואף אחת לא תגרום לה להשאר שבת עם הכיתה שעליה פיקדה. כל מה שהיא רצתה, זה לחזור הביתה. ולה

אתה מאושר?

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

חלום שלי לעצב בורדל

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

לא חזרתי מהמלחמה

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה

לאבא שלי יש סולם. הגיע איתו עד שמיים

ושכח לרדת... הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב. כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב. ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו. פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה. אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי. פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניס