סיפורי שייכות.

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"אני רוצה מטבח קטן וסגור שלא יכנסו אליו האבות של הילדים וגברים בכלל שלא יכנסו" היא אמרה לי בתחילת פגישת ההיכרות שלנו, לקראת השיפוץ....

"את בסדר?" שאלתי אותה בהיסוס. היא יצאה מבניין מגורים, אולי הבית שלה - בהליכה מאוד איטית ונראתה כאובה. אישה צעירה בהריון, הולכת כפופה...

המון זמן היא ישבה בתחנת האוטובוס. והאוטובוס לא בא. עברו אוטובוסים אחרים. האפליקציה אותתה שעכשיו האוטובוס שלה מגיע. ושוב הוא לא הגיע. אולי...