סיפורי שייכות.

"איך הכרתם?" שאלתי אותם כשנפגשנו, לקראת שיפוץ שהם רוצים לעשות. שיפוץ שיחלק את הבית לשניים  סוג של פרידה שמאפשרת להשאר קרוב, למען הילדים. שיהיה להם נוח. הם צחקו והיא ענתה לי: "רקדתי איתו בתחנת אוטובוס". ביקשתי מהם לספר לי עוד. הם היו חיילים סדירים בצריפין. היא היתה מ"כית טירוניות ושנאה כל רגע. זה כמעט גרם לה לשנוא אנשים, היא סיפרה. כל מחזור טירוניות שהתחיל, היא היתה מתפללת שכולן יתנהגו יפה ואף אחת לא תגרום לה להשאר שבת עם הכיתה שעליה פיקדה. כל מה שהיא רצתה, זה לחזור הביתה. ולה

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן' אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים ואז שמעה צליל הודעה בטלפון. בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג. 'איזה מן סימן זה? ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה 'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה' היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה,

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"אני רוצה מטבח קטן וסגור שלא יכנסו אליו האבות של הילדים וגברים בכלל שלא יכנסו" היא אמרה לי בתחילת פגישת ההיכרות שלנו, לקראת השיפוץ....

"את בסדר?" שאלתי אותה בהיסוס. היא יצאה מבניין מגורים, אולי הבית שלה - בהליכה מאוד איטית ונראתה כאובה. אישה צעירה בהריון, הולכת כפופה...

המון זמן היא ישבה בתחנת האוטובוס. והאוטובוס לא בא. עברו אוטובוסים אחרים. האפליקציה אותתה שעכשיו האוטובוס שלה מגיע. ושוב הוא לא הגיע. אולי...