לא חזרתי מהמלחמה

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו.

"אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין.

גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי.

הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו.

החיים שלו התפרקו ביום ההוא.

אחר כך העבודה.

אחר כך גם המשפחה.

עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ.

הוא שתק.

אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה לי הרגשה שהוא רוצה לספר.

"אתה רוצה לספר לי – ואני אבין מה שאצליח להבין?" שאלתי.

"יש לך סבלנות? זה חופר. אשתי אומרת שזה חופר, שזה כל הזמן אותם סיפורים" הוא ענה

ומיד תיקן את עצמו:

"גרושתי".

"יש לי סבלנות" עניתי לו "וחשוב לי לשמוע. חשוב לי להכיר אותך, כדי לתכנן לך את הבית".

והוא סיפר.

סיפר איך לבש בבוקר מדים ונסע. תוך כדי תנועה התעדכן לאן להגיע.

איך הגיעו לבסיס האם של החטיבה ואף אחד לא ידע איפה המפתח של הנשקיה.

פרצו את המנעול, התארגנו מהר על נשק.

נשק ארוך. גם למי שהיה לו נשק אישי. וכמה שיותר מחסניות לכל אחד.

חוץ מנשק חיפשו ציוד לחובשים

ולכל מי שאי פעם עשה קורס בסיסי של עזרה ראשונה.

בעיקר חסמי עורקים. זה מה שהיה.

אף אחד לא דיבר.

כולם היו שקטים ועם מבט מרוכז ונחוש בעיניים.

אף אחד לא נראה מבוהל.

אף אחד לא חלם בחלומות הכי שחורים שלו מה הוא הולך לראות שם.

מבסיס האם המשיכו במכוניות פרטיות אל שטח הכינוס ליד הגבול.

אחר כך שלחו אותם משם לשער של אחד הקיבוצים.

שעתיים עמדו בחוץ, כשבפנים היו קרבות עם מחבלים.

עד שנכנסו – רוב המחבלים כבר היו הרוגים.

הוא חושב מדי פעם על מה שהיה קורה אם היו נכנסים פנימה יותר מוקדם.

המחבלים והחטופים לא עברו דרך השער הראשי, אלא מפרצות בגדר.

ואז הם נכנסו לקיבוץ וראו את הזוועות...

את הזוועות לא תיאר בפירוט.

במשך כמה שעות, עוד צצו מחבלים מכל מני מחבואים.

הם נלחמו בהם בשקט.

כמעט בלי לדבר.

כשהקרבות נגמרו וזקא נכנסו – הם ליוו החוצה משפחות המומות וחזרו לשטח הכינוס.

במשך שבועיים התאמנו לקראת הכניסה לעזה.

שבועיים ארורים בהם לא שיתפו אחד את השני בתחושות ובמחשבות,

רק התאמנו.

ריעננו לוחמה בשטח בנוי.

ניסו לדמות את הלחימה בתוך העיר הצפופה,

ניסו להתכונן למפגש עם חטופים בתוך מנהרות, שידעו שישנן שם.

והם נכנסו.

נלחמו במשך חודשים, עם יציאות קצרות מעזה למתחמים בקיבוץ נטוש אחר.

הוא חזר ואמר שלא יספר לי מה ראה בקיבוץ המותקף, רק שהיו מראות זוועה.

ועל הלחימה – רק אמר שהיתה אינטנסיבית ועצימה.

כאילו אין עדיין מקום לתחושות שלו.

אחרי כל סבב של חודשיים שלושה, לפני היציאה הביתה, הפגישו אותם עם פסיכולוגים לעזור להם לעבד.

אבל למעשה עד היום לא עיבד את מה שעבר עליו.

הוא בספק אם יעבד בשנים הקרובות.

בספק אם אי פעם יצליח להסביר לעצמו למה המתינו מחוץ לקיבוץ,

איך לא הצליח לדאוג למשפחה שלו כשידע שיש אזעקות והפצצות, איך לא הרגיש כלום.

ניתק לגמרי את הרגש.

בין הסבבים הוא חזר לכמה שבועות הביתה ולעבודה.

חזר רק בגופו.

הנשמה נשארה תלושה.

הנפש לא היתה בשום מקום – לא במחלמה ולא בעורף, בעולם האזרחי.

הניתוק שיצר סביב הנפש – נשאר איתו

והוא הרגיש קפוא.

הגוף תפקד – אבל באיטיות. עדיין הכל זז לאט.

המחשבות בורחות לעננים ריקים, כפי שניסה להסביר.

יש משימות שבשבילן הוא מצליח לאסוף את עצמו לכמה שעות ברצף.

כשהוא עם הילדים, כשהוא משימתי בעבודה.

אבל בלי רגש, בקיפאון ואיטיות.

אחרי שנה, באחת ההפוגות, עזב את העבודה שאהב והיה בה כמה שנים טובות.

עבר לעבוד בתחום דומה, בעסק של אחד מהחברים מהמילואים,

מקום שהרגיש שבו יבינו ויכילו יותר את ההיעלמות שלו מהגוף ופחות יעשו לו פרצופים כשהוא יוצא לעוד סבב מילואים.

המחיר של השינוי היה שכר נמוך יותר, אבל עם יותר נשימה.

והטענות של אשתו.

היא באמת ניסתה להבין, אבל בסוף התסכול מהגוף הריק שחזר אליה מהמלחמה – הכריע אותה.

הוא עבר לדירה שכורה להתארגן, בעיקר התארגן שם לעוד כמה סבבי מילואים.

הוא שבר חסכונות, נעזר בהורים וקנה דירה קטנה משלו – שלושה חדרים, לא רחוק.

נשאר לו תקציב לשפץ קצת, להחליף מטבח ואריחים.

לא אפור ולא בז'.

גם לא מראה של בטון שעכשיו מאוד מתלהבים ממנו בעיצוב.

ולא מרצפות מצויירות בסגנון ים תיכוני.

מאלה היה לו כבר מספיק בעזה.

צבעוניות עדינה. שונה. שלא תקפיץ בו זכרונות.

זה מה שהוא רוצה.

בית שיוכל להמשיך ממנו הלאה.

גרושתו כבר המשיכה

וזה אפילו עוד לא כואב לו.

שתקנו דקות ארוכות. הוא הכין קפה.

והמשכתי את השיחה לשאלות פרקטיות, על הרגלי החיים שלו ועל מה שהיה רוצה שיהיה בדירה – כדי שתהפוך לו לבית..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב