סיפורי שייכות.

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה