אתה מאושר?

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב.

האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה.

"וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו.

"רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי.

הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא שאני כל כך מרוכז במצגת שאני מכין לישיבה ומרגיש שאני לא יכול עכשיו לנתח את זה ומבטיח לענות לה בהמשך.

ובאמת התכוונתי לענות אחרי הישיבה החשובה ההיא, אבל איכשהו שמתי את זה בצד.

והיא במילא לא ציפתה לתשובה. היא ידעה את התשובה לפני" הוא ענה לי בכנות.

"מותר לי לשאול מה היתה התשובה אחר כך, אם היית עונה לה?" שאלתי אותו.

"ברור שמותר לשאול, אבל לא היתה לי תשובה. זה היה מורכב.

היו רגעים מאושרים, עם הבנות בעיקר ועם כל המשפחה יחד. עם אשתי כבר כמה שנים לא הרגשתי מאושר. הרגשתי שהכל תובעני כל כך. שמצפים ממני להמון ושאני לא יכול לעמוד בציפיות. אולי גם לא רוצה. זה גרם לי להתרחק ממנה ולהתכנס בתוך עצמי.

ואז באה המלחמה וחידדה הכל.

חידדה בעיקר את הזמניות של החיים.

את התחושה שכל רגע חשוב ומהותי ושאני רוצה להנות מכל יום. לחיות."

אחר כך התחילה המלחמה והוא גוייס למילואים, למרות שכבר היה מעל הגיל.

הוא הצטרף לכוחות הראשונים שנכנסו לעזה.

אשתו היתה לחוצה וכעוסה. לא הצליחה להבין מה בוער לו לעשות את זה.

לא הצליחה להבין שהוא מרגיש חייב.

זה הגדיל את העומס עליו ואת התחושה שהוא לא עומד בציפיות שלה.

הוא מצא את עצמו בסכנת חיים יומיומית. יותר מבכל מבצע או פעילות שהשתתף בהם.

המרחק בינו לבין אשתו גדל. הוא הרגיש בודד.

עשה עוד סבבי מילואים.

בין לבין הוא מצא את עצמו מחפש סקס מזדמן עם נשים שפגש במקרה.

זה עשה לו טוב באותו רגע, תחושת הכיבוש שלא קשורה לצבא (הוא חייך כשאמר את זה).

תחושת ההצלחה.

האגו שלו פרח.

מצד שני, הוא ממש לא אהב את עצמו ככה. חי בשקר והסתרה.

הוא החזיק מעצמו איש של אמת.

אבל הוא הרגיש שהוא מתמכר.

שהוא מתאהב בעצמו השקרן, אפילו לא באישה אחרת.

הוא התוודה בפני אשתו וביקש סליחה.

ביקש ממנה שיעבדו על היחסים, שישפרו ויהיו מאושרים.

הוא הבין לעומק שהוא אוהב אותה. ואת המשפחה. עם כל המורכבות.

היא ניסתה להבין ולקבל, בעיקר על רקע המלחמה.

הוא צחק כשאמר שאם לא המלחמה, בחיים לא היתה מקבלת כזה דבר.

הם הלכו לטיפול, אבל שם כל הכעסים עלו. וכל המטענים שלא קשורים לצבא (הוא חייך שוב כשאמר את זה).

בסוף הם החליטו להיפרד.

סיפרתי לו ששמעתי על משפחות שהתפרקו במלחמה, אולי כי האנשים התפרקו, אולי בגלל תחושת הסכנה שגרמה לפוקוס על נושאים שלא נתנו עליהם את הדעת במצב שגרה.

שאלתי אותו אם יש משהו שנשאר איתו מהטיפול שעברו יחד.

הוא אמר לי שכן.

שהוא סלח לעצמו. הבין את עצמו.

שהוא הבין שהנפש תמיד פצועה. לא משנה מה עברנו בחיים. שתמיד יש לה לתקן ולרפא משהו.

ככה באנו לעולם אולי.

הם מכרו את הבית והוא החליף מקום עבודה.

הוא יכנס לדירה חדשה בקרוב, שדורשת שיפוץ קטן.

מה יהיה אחר כך הוא לא יודע.

פתאום הוא צחק ושאל אותי אם אני רוצה לשמוע משהו שהצחיק אותו במילואים.

הוא סיפר שבכל פעם שהיו מדברים על המצב ועל מה שצפוי ומישהו אמר "ימים יגידו", היה מי שענה: "ולילות ישתקו" הם צחקו על זה ואף אחד לא ידע למה זה מצחיק אותו באמת...

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב