סיפורי שייכות.

"איך הכרתם?" שאלתי אותם כשנפגשנו, לקראת שיפוץ שהם רוצים לעשות. שיפוץ שיחלק את הבית לשניים  סוג של פרידה שמאפשרת להשאר קרוב, למען הילדים. שיהיה להם נוח. הם צחקו והיא ענתה לי: "רקדתי איתו בתחנת אוטובוס". ביקשתי מהם לספר לי עוד. הם היו חיילים סדירים בצריפין. היא היתה מ"כית טירוניות ושנאה כל רגע. זה כמעט גרם לה לשנוא אנשים, היא סיפרה. כל מחזור טירוניות שהתחיל, היא היתה מתפללת שכולן יתנהגו יפה ואף אחת לא תגרום לה להשאר שבת עם הכיתה שעליה פיקדה. כל מה שהיא רצתה, זה לחזור הביתה. ולה

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל