לאבא שלי יש סולם. הגיע איתו עד שמיים

ושכח לרדת...

הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב.

כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב.

ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו.

פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה.

אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי.

פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניסו אותם. גם בשביל הריבה והלדר וגם בשביל הנשק.

פעם, כשירד, הרגיש שהוא מרחף ורואה הכל מלמעלה ובהומור האופייני לו הוסיף שכנראה שראיית הלילה שלו כבר לא משהו...

ופעם ציטט מהתלמוד – "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". היה לו חשוב מאוד שנסתדר בינינו והוא גם חשש ממלחמת אחים בארץ שאהב. הוא האמין שיש יותר מאמת אחת – ואפשר להכיל גם אמת של מישהו אחר.

ואולי הוא לא עלה וירד בסולם יעקב.

אולי הוא בכלל שיחק סולמות וחבלים.

קצת עולים בסולם, כמעט עד שמיים, קצת גולשים בחבל – אל הארץ.

וברגעים של מעין משחקי ילדים, אפילו בימיו האחרונים, התעניין ושאל על כל ילד וילדה שלי.

של כולנו.

הוא אהב אותם בכל ליבו והיה מעודכן בכל פרט ובכל תחושה שלהם.

כשביקרו אותו בבית החולים, סיפר להם על עצמו סיפורים שאפשר ללמוד מהם, להתבגר, להתגבר ולהתחזק.

סיפר על אהבה, על חוויות מהצבא ומהלימודים, על הצלחות וכשלנות.

מוסר השכל - מניסיון אישי. קצת לחסוך מהם מפח נפש, קצת להוות דוגמא ולהתוות דרך, אבל בצניעות.

הוא האדם הכי עניו שהכרתי.

ואולי החבלים לא היו במשחק, אלא הדברים המוחמצים? שפיספס בדרך, במהלך החיים.

הדברים שהיה לו חבל עליהם.

אבא לא נהג לשקוע בצער ובחרטה.

על מה שהצטער – נהג לאמר "חבל" ולשים את העניין מאחוריו.

לא בהכרח שכח, אבל בפרקטיות שלו, הוא לא עסק במה שכבר לא בידיו.

ובפרקטיות שלו ובמה שכן היה בידיו, תרתי משמע – לימד אותי המון דברים מעשיים.

לא רק על התנהלות, התקדמות ולימודים,

ולא רק לטפס על סולם גבוה בביטחה.

אבא לימד אותי גם לקדוח, לנסר, לתקוע מסמרים.

לימד אותי נגרות וחשמל בסיסיים

ואת ההבנה בחומרים מהם עשויים דברים, בעומסים, ביציבות, ביכולת נשיאה.

לימד אותי על זרימה טבעית ועל הצפה.

כמהנדס מים

וכאדם.

כשהתגרשתי – קנה לי מקדחה.

"את יכולה להסתדר עם כל דבר בעצמך" אמר לי, "את יודעת איך".

אבא סמך עלי, נסך בי בטחון.

והבטחון הזה שלו בי, היה כל כך משמעותי.

עדיין חשוב ומשמעותי...

תמיד יכולתי לספר לו ולהתייעץ.

לפעמים לא ידע מה או איך לענות, הוא היה מופנם. אבל תמיד הקשיב, בהכלה וללא שיפוט.

בסבלנות אין קץ, כמו הסבלנות שהיתה לו כשניסה להרדים אותי כתינוקת לילות שלמים.

כאילו כלום לא השתנה, כאילו לא עברו 56 שנים מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה בתחילת חיי, עד שראיתי אותו בפעם האחרונה בסוף חייו שלו.

אני מרגישה ויודעת, שכל מה שטוב בי, שכל מה שמבוסס ובטוח – הגיע מאבא שלי.

מהשקט שלו, שהיה עוצמתי יותר מכל סערה.

מהעוגן, מהמציל שהיה עבורי.

החוסר והגעגוע – אינסופיים ועוצמתיים לא פחות.

ואם יש בי תחושת שייכות – היא נובעת מאבא שלי.

אבא. עברה שנה