חלום שלי לעצב בורדל

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי.

חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם.

חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי.

אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו.

רובם צחקו ביחד איתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו.

"שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה.

נשמתי. וחייכתי.

"תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר בורדל?" שאלתי מתוך ידיעה שזה לא חוקי בארץ.

"לא באמת בורדל, רק רציתי לראות איך תגיבי" הוא צחק והמשיך

"החלום שלי ושל בת הזוג שלי הוא דירת מסתור, אפילו שאנחנו נשואים.

דירה שנגיע אליה פעם פעמיים בשבוע בתחושה של סוד. שרק שנינו נדע. של ריגוש.

ואנחנו צוחקים בינינו שזה יהיה הבורדל שלנו.

את יודעת, הרבה שנים של נישואין, צריך להכניס קצת פילפל".

אמרתי לו שהרעיון מוצא חן בעיני וקבעתי עם שניהם פגישה.

נפגשנו בדירה ישנה בדרום תל אביב.

מסתבר שזו הדירה של סבתא שלה, שהיתה "מתהפכת בקבר אם היתה יודעת" היא אמרה וצחקה.

דירת שלושה חדרים ישנה מאוד, שהושכרה עד עכשיו ורואים בה את פגעי הזמן והדיירים.

לפני שנכנסנו לשיחה על הדירה עצמה, עניין אותי מאיפה הרעיון.

ובכלל, לשמוע עליהם קצת.

המון זוגות נותנים לזוגיות שלהם להתעייף. מוותרים.

מסתבר שלפני שלושים שנה בערך, הוא התחיל איתה אחרי דיון משפטי.

הזמין אותה לקפה.

שניהם עורכי דין.

"בעלי לא יאהב את זה" היא חייכה אליו חיוך שעד היום הוא זוכר כממזרי ומזמין.

"גם אני נשוי" הוא ענה לה. "זה יכול להיות הסוד שלנו. יש בך משהו שמאוד מסקרן אותי".

היא היתה אחרי ריב גדול עם בעלה, על נושא ילדים.

בעלה רצה ילדים, היא רצתה קריירה ורק אחר כך להתביית.

זה נושא שעלה ביניהם עוד לפני שהתחתנו, אבל בעלה חשב שישכנע אותה והיא חשבה שזה יתמסמס בחיים האינטנסיביים.

הריב היה סוער.

היא יצאה מהבית לדיון עם עיניים אדומות ונפוחות מבכי.

כל הדיון הוא הביט בה והיא, שלא היתה בכלל ביישנית – הסמיקה.

הוא יצא מהבית באותו יום מבוקר שגרתי.

שגרתי מדי.

"הרגשתי משועמם. מתוסכל. לא נמשך.

אשתי שהיתה פילפל לפני החתונה, שקעה תוך שנתיים של נישואין לתפקיד האישה של.. עקרת בית משועממת".

גם להם לא היו ילדים. בהתחלה לא הצליחו ואחר כך הפסיקו לנסות. הפסיקו להתקרב.

באותו דיון הם נפגשו והוא הרגיש שהוא מסוגל להתאהב.

היא בעיקר הרגישה מבולבלת.

הם נפגשו כמה פעמים בשבוע, כל פעם במסתור אחר.

"כדרך הטבע בטבע" הם קראו לזה, למרות שלפעמים הם היו במשרדים, בחדרי מדרגות, בשירותים, אפילו פעם בחצר של בניין והרבה באוטו.

זה נמשך כמה חודשים והם החליטו לחזור הביתה. כל אחד לבית שלו.

הם החליטו להשאר חברים, אבל בפועל הקשר הסתיים.

אפילו לא נפגשו במקרה, היא עברה להיות יועצת משפטית של חברה גדולה בניסיון לאזן את החיים.

הם נפגשו במקרה אחרי שלוש שנים, בחתונה של קולגה.

התברר להם ששניהם כבר גרושים והחגיגות התחילו, כמו שהוא אומר.

תוך חודשיים הוא הציע לה נישואין.

הם התחתנו חתונה אזרחית בקפריסין וחזרו לארץ לבשר למשפחות ולחברים המופתעים.

יש להם שני ילדים, שניהם כבר עזבו את הקן.

עכשיו הם לבד בבית רוב הזמן והם רוצים להצית מחדש את האש.

הם נזכרו בתקופת הסוד, הריגוש והחליטו לעשות לעצמם דירת מסתור.

בכאילו. כמשחק.

השיחה איתם היתה מלאה צחוק ואהבה.

התרגשתי מהסיפור שלהם.

ובהחלט יהיה להם בורדל. רק שלהם.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב