לחמא עניא

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו.

"את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל.

זה בא מהילדות שלי" היא אמרה.

"מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה.

"לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי.

סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית.

אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמיד מנסה לרפא כנראה.

אני חייבת כל יום לבשל ממש ארוחה.

גם כשאין לי למי לתת וגם כשהמקרר מלא.

בגלל זה אמרתי לך בטלפון שאני חייבת מטבח גדול ונוח, למרות שאני גרה פה לבד" היא סיפרה.

היא היתה בערך בת גילי, אישה חזקה ומרשימה שגדלה כבת יחידה אחרי שהרופאים אסרו על אמא שלה להכנס שוב להריון ולא הקימה משפחה משלה.

היה לה פחד להתחייב למשפחה. פחדה להיעלם להם לאשפוז או למשהו גרוע יותר.

סבתא שלה כבר נפטרה מזמן, גם אמא שלה.

ואבא שלה "לא במצב לעזור" כמו שהגדירה את זה.

אבא שלה עבר למחלקה סיעודית לפני כמה שנים.

אפילו לו היא הפסיקה להביא אוכל, כי הוא במילא לא מבחין בטעמים וכבר לא יכול להעריך את ההשקעה.

פעם בשבוע היא מביאה קופסאות מלאות אוכל שבישלה, לצוות הטיפולי שלו כשהיא מבקרת.

פעם בשבוע היא מבשלת לשכנה מבוגרת ועוד פעם או פעמיים בשבוע מביאה אוכל לעבודה.

"לא כל יום ולא בימים קבועים, שלא יתרגלו להסתמך עלי וזה יהפוך למובן מאליו" היא צחקה.

"לפעמים נכנס איזה סטודנט להתייעץ, או מרצה לסדר משהו במערכת ומקבל ממני עוגה או קערית אוכל. זה תמיד מפתיע אותם" היא הוסיפה בחיוך.

כשסיימה את הצבא, אבא שלה עזר לה לרכוש דירה. שתהיה לה דירה ומאז לא נערך שם שיפוץ משמעותי.

"הוא לא ידע שזו תהיה הדירה הראשונה והאחרונה שלי. הוא חשב שזה ישפר את המעמד שלי מול חתנים פוטנציאליים ויכפר קצת על הסיטואציה המשפחתית המרתיעה" היא אמרה בשקט.

"הסיטואציה המשפחתית באמת היתה מרתיעה עבור בני זוג?" שאלתי אותה. הרגשתי שנוח לה לשתף אותי.

היא לא ידעה את התשובה בודאות, כי זה היה בין הדברים הראשונים שסיפרה על עצמה כשהכירה מישהו ואם לא התפתחה מערכת יחסים לאחר מכן, לא ידעה לשים אצבע על סיבה אחת. אולי סתם חוסר התאמה. אבל הוסיפה שכן שאלו אותה לא מעט אם המחלה של אמא שלה גנטית.

אמא שלה היתה מאושפזת תקופות ארוכות. לפעמים כמה שנים ברצף.

וההפוגות בבית בין אשפוז לאשפוז היו קצרות.

"כשהייתי בת פחות משנתיים, סבתא עברה לגור איתי ועם אבא. לעזור.

אבא עבד מאוד קשה ובמעט הזמן הפנוי שהיה לו, הלך לבקר את אמא, או טיפל בעניינים שקשורים אליה. לא היה לו זמן לגדל ילדה קטנה.

סבתא ממש גידלה אותי, אבל כסף לא היה וגם לא יצירתיות בבישול או חזון.

חיים אפורים כאלה, את מבינה? עם חינוך סובייטי מהול בקוקטייל של רחמים על ילדה קטנה בלי אמא נוכחת" היא חייכה.

"כשאמא היתה משתחררת הביתה, הדבר הראשון שהיתה עושה זה להצהיר שעכשיו היא בריאה וחזקה ויכולה לגדל את הילדה שלה לבד ולהחזיק את הבית. היא לא הסתדרה עם סבתא שהכניסה הביתה סדרי חיים אחרים וככה בכל פעם שאמא היתה חוזרת, סבתא היתה עוברת לגור עם אחותה באשדוד. אז אני כל פעם הייתי נפרדת מאחת מהן. זה בטח גם השפיע.

אבל אמא לא ממש החזיקה את הבית ובטח לא טיפלה בי,

התקופות שהיא היתה בבית הפכו לתקופות של הזנחה" היא הוסיפה, עכשיו ללא חיוך והמשיכה לפתוח את הלב והזכרונות.

"למה לא היה כסף אני לא יודעת בודאות, כי אבא היה עובד של מפעל גדול. היו לו תנאים לא רעים ומדי פעם לימד שעורים פרטיים בכימיה את הילדים של השכנים.

אני כן יודעת שאמא סיבכה אותם כלכלית.

שמעתי אותו לפעמים מדבר על זה עם סבתא במעט הרוסית שהבנתי, אבל הוא מעולם לא שיתף אותי במה שהיה שם. גם לא כשהייתי בוגרת ולא אחרי שסבתא ואמא מתו.

הוא תמיד אמר שלא חייבים לדעת הכל ושיש דברים שילכו איתו לקבר.

אני חייבת להתוודות שכשהוא התחיל להיות דמנטי, ניסיתי לחלוב ממנו את המידע הזה בתחבולות. אבל הוא שכח, או הדחיק, או שדמנציה לא חלה על סודות שנשבעו לא לגלות" היא חייכה חיוך עצוב קצת והשתתקה.

"ספרי לי קצת על המאכלים שסבתא היתה מכינה" ביקשתי ממנה כדי להקליל את האוירה.

אם היא תרצה בהמשך לשתף עוד מהקשיים היא תמיד תוכל, אבל ברגע הזה היתה לי תחושה שזה מכביד עליה.

בכל זאת, הכרנו רק שעה קודם, בפגישת יעוץ לקראת השיפוץ שהיא מתכננת.

היא סיפרה על שצ'י ועל בורשט, על ורניקי ועל הרינג במעיל פרווה.

על תה רותח עם קוביית סוכר בפה ורעש חזק של שאיבה שמקררת את התה בדרך אל השפתיים.

היא סיפרה שהכי אהבה את הלחמניות לפסח שסבתא היתה מכינה לה, בעיקר כדי שלא יהיו פירורים. אולי גם כדי להרגיש פחות לחמא עניא מהמצות.

צחקנו קצת ושאלתי אותה למה הרינג צריך מעיל. היא לא ידעה את ההסבר לשם המוזר הזה, חוץ מהניראות שלו.

שיתפתי אותה בזכרון ילדות שלי מפסח, כשסבא שלי האהוב היה אוכל בורשט עם חתיכות מצה ששבר פנימה.

הבורשט האדום כדם היה נוזל לו מצידי הפה וכילדה זה הפחיד אותי, נראה כמו דרקולה.

היו צריכות לעבור מעל שלושים שנה, עד שהעזתי לטעום סלק...

"תראי כמה השפעה יש למאכלי ילדות עלינו" היא אמרה וחייכה ועברנו לדבר על המטבח החדש שיתאים לה. שיהיה גם נוח וגם מזמין ויפה, כי היא מארחת המון לארוחות

ושיהיה בו מקום לכל הכלים היפים שירשה מסבתא שלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב