סיפורי שייכות.

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

"את בסדר?" שאלתי אותה בהיסוס. היא יצאה מבניין מגורים, אולי הבית שלה - בהליכה מאוד איטית ונראתה כאובה. אישה צעירה בהריון, הולכת כפופה...