סיפורי שייכות.

"תסבירי לי רגע מה זה אומר שהתמכרת לנרקיסיסט?" ביקשתי ממנה. היא התגרשה לפני שלוש שנים והצליחה בעזרת ההורים לקנות בית קטן וישן בדרום העיר. הבית צריך שיפוץ יסודי והיא הזמינה אותי לפגישת יעוץ. והיא הסבירה: "כשפגשתי אותו בהתחלה, הוא הפציץ אותי באהבה. היה מתקשר ומחזר בלי סוף. הוא החמיא לי כל הזמן, אמר כמה הוא אוהב אותי וכמה לא נראה לו שיוכל לחיות בלעדי. מהשבוע הראשון שלנו הוא כבר תכנן איך אני עוברת לגור איתו. כבר ידע איך ייראו ואיך יקראו לילדים שלנו. הייתי צעירה, קצת אחרי השחרור מה

בשאלון ששלחתי לו לפני פגישת הייעוץ לקראת שיפוץ שרצה לעשות, שאלתי מה הוא רוצה להרגיש בבית המחודש, מה חסר לו בבית הקיים, מה הסיבה לשיפוץ שהוא עומד להכנס אליו. הוא ענה על השאלות האלה בתשובה אחת, בכנות ובמעט מאוד מילים: "כמיהה. יש בי כמיהה למגע. געגוע". ביקשתי ממנו להסביר לי למה התכוון. הוא סיפר שנמאס לו מזמניות. שנמאס לו מעבודות זמניות. מנשים זמניות. מבתים זמניים. "מה זאת אומרת בתים זמניים? זה לא הבית שלך?" שאלתי אותו. "זה אכן הבית שלי. בטאבו. אבל לא בלב. אף פעם לא הרגשתי כן בבי

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו. "את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל. זה בא מהילדות שלי" היא אמרה. "מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה. "לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי. סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית. אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמ

"יודעת מה זה שורשים? יודעת איך זה מרגיש?" הוא שאל אותי אחרי שדיברנו קצת. "הילדים שלי אף פעם לא יגדלו במקום אחר. אני לא מוכן לזה. שישרף הכל" הוא הוסיף. הגעתי אליו לפגישה ראשונית לקראת שיפוץ שהוא מתכונן לעשות. הוא קיבל עלי המלצות חמות מלקוחות שכבר הפכו למשפחה. ישבנו על כוס קפה שחור בגינה היפה של הבית שלו, בית פרטי בעיר שקטה. הוא גדל בעיר הזו, שפעם היתה קטנה וכולם הכירו את כולם. כל המשפחה שלו גרה בשכונה. ההורים, האחים והדודים. פעם קראו לשכונה בצחוק, בשם המשפחה שלהם. הוא סיפר לי

"אסטה לה ויסטה בייבי" קרא לעברי ילד בערך בן 7 שרכב מולי על אופניים כשטיילתי עם הכלב בבוקר. צחקתי, הייתי מופתעת. הוא המשיך לנסוע ואחרי כמה שניות שמעתי צעקות. הסתובבתי אחורה וראיתי אותו וילד נוסף עם אופניים, צעיר ממנו במעט, שרועים על המדרכה ובוכים. הם התנגשו. רצתי אליו, מרימה את הכלב שלי על הידיים, עם כלב כמו שלי אי אפשר לרוץ. הוא עוצר לעשות פיפי על כל צמח... ביחד איתי רצו עוד שניים. אמא עם עגלת תינוק וגבר שטייל עם כלב גדול ברחוב. הגענו אל הילדים המבוהלים והחזקתי גם ברצועה של ה

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן' אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים ואז שמעה צליל הודעה בטלפון. בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג. 'איזה מן סימן זה? ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה 'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה' היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה,

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה