כמיהה

בשאלון ששלחתי לו לפני פגישת הייעוץ לקראת שיפוץ שרצה לעשות, שאלתי מה הוא רוצה להרגיש בבית המחודש, מה חסר לו בבית הקיים, מה הסיבה לשיפוץ שהוא עומד להכנס אליו.

הוא ענה על השאלות האלה בתשובה אחת, בכנות ובמעט מאוד מילים: "כמיהה. יש בי כמיהה למגע. געגוע".

ביקשתי ממנו להסביר לי למה התכוון.

הוא סיפר שנמאס לו מזמניות.

שנמאס לו מעבודות זמניות.

מנשים זמניות.

מבתים זמניים.

"מה זאת אומרת בתים זמניים? זה לא הבית שלך?" שאלתי אותו.

"זה אכן הבית שלי. בטאבו. אבל לא בלב.

אף פעם לא הרגשתי כן בבית וכל כך בא לי בית עכשיו. בית אמיתי. שירגיש בית.

מאז שהתאלמנתי וקניתי את הבית הזה, הייתי עם המון נשים.

עם חלק הייתי כמה ימים. עם חלק כמה חודשים.

עם אחת הייתי שנתיים, אבל סתם כי זה נמתח כמו מסטיק. ידעתי כבר אחרי חודש שזה לא זה.

לא מצאתי את עצמי בבית בשום מערכת יחסים ולא מצאתי את עצמי בבית גם בבית שלי.

כל הזמן תחושת תלישות.

כל הזמן תחושת בדידות.

כל הזמן געגוע.

אני אפילו לא יודע געגוע למה.

כמיהה. פשוט כמיהה למגע אמיתי.

וזה לא געגוע לאשתי המתה. כבר לא היתה בינינו אהבה.

גם כשהיא היתה חיה הרגשתי את הכמיהה הזאת, את הגעגוע.

כמו בור כזה שהלך איתי לכל מקום ולא הצלחתי למלא.

קיבלתי ונתתי המון מגע.

זה לא עבר, הגעגוע.

אני פשוט כמה לבית" הוא ענה בפתיחות גדולה.

הודיתי לו על הפתיחות. על הביטוי המילולי לתחושות שלו.

התרגשתי שהוא מדבר ככה, פתוח וברור.

שיתפתי אותו במחשבות שעלו לי תוך כדי:

"אתה מדבר על כמיהה, על געגוע.

אני חושבת שהכמיהה מגיעה מהנשמה.

התודעה שלנו מתרגמת את הכמיהה לפי המוכר והידוע לה,

למשהו גופני.

ואולי הכמיהה לא תרגע ממגע פיזי?

אולי הכמיהה תרגע רק כשמאחורי הגוף הנוגע, נזהה נשמה?"

הוא הקשיב ושקע במחשבות.

אחרי כמה דקות של שתיקה, אמר בחיוך:

"אז את אומרת בעצם שאני צריך להתאהב כדי להירגע".

חייכתי. "אולי..."

"ניסיתי להימנע מזה כל כך הרבה שנים.

עשיתי קריירה בהימנעות מרגש" עכשיו הוא כבר צחק.

"ועכשיו? אתה מרגיש שאתה בשל להרגיש?" שאלתי אותו.

"נראה לי שכן. נראה לי שחסמתי את הרגש מספיק.

זה לא הואיל לי. רק הרחיק את ההתמודדות" הוא ענה.

"את יודעת מה הזמן היחיד בשנים האחרונות שאני מרגיש שהלב שלי פתוח?

כשאני אוסף את התאומים מהרכבת.

הם לוחמים, התגייסו לתוך המלחמה. הם לא יוצאים הרבה הביתה, רוב השבתות הם בצבא, בלחימה קשה.

אבל כשהם באים, שניהם או אחד מהם, אני מחכה להם ברכבת ובוכה.

ככה בחניון של סבידור".

"כן הא?" אמרתי לו "אני מכירה את התחושה הזו.

מה יהיה עם הרגשנות הזאת ברכבת?

כל ההורים מחכים לחיילים שלהם באוטו, יושבים ובוכים".

"בול" הוא ענה וצחק.

אחר כך עברנו לדבר על התקציב שלו לשיפוץ, על הרצונות, על הצרכים, על הערכים.

על חשיבות של בית פרקטי, שיהיה נוח, שלא יהיה משועבד לבית וגם על התחושות שהוא רוצה לחוש בבית ומה הוא רוצה לשדר לבנות זוג פוטנציאליות שיגיעו אליו.

זה בית של בנים אמנם, אבל הוא מחפש עכשיו את הרוך.

בית שישדר גבריות רכה שתאפשר ותתמוך בפתיחה של הנשמה.

של הרגש.

על מה שיגרום לו להרגיש בבית.

בבית האמיתי, של הלב, לא רק בטאבו.

בית שיאפשר לו להפתח, להרגע, להיטען.

להוריד מסיכות של דימוי ולהיות הוא עצמו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב