להתמכר לנרקיסיסט

"תסבירי לי רגע מה זה אומר שהתמכרת לנרקיסיסט?" ביקשתי ממנה.

היא התגרשה לפני שלוש שנים והצליחה בעזרת ההורים לקנות בית קטן וישן בדרום העיר.

הבית צריך שיפוץ יסודי והיא הזמינה אותי לפגישת יעוץ.

והיא הסבירה:

"כשפגשתי אותו בהתחלה, הוא הפציץ אותי באהבה.

היה מתקשר ומחזר בלי סוף.

הוא החמיא לי כל הזמן, אמר כמה הוא אוהב אותי וכמה לא נראה לו שיוכל לחיות בלעדי.

מהשבוע הראשון שלנו הוא כבר תכנן איך אני עוברת לגור איתו.

כבר ידע איך ייראו ואיך יקראו לילדים שלנו.

הייתי צעירה, קצת אחרי השחרור מהצבא הוא היה סטודנט להנדסת חשמל בשנה האחרונה ללימודים והוא ממש בנה לנו בית בדמיון שלו מתחילת הקשר.

זה היה לי נעים.

הייתי בתקופה לא משהו בחיים, בדיוק נפרדתי מחבר שהיה לי כל הצבא.

חבר שתכנן את הטיול הגדול והחליט שהוא נוסע בלעדי.

איבדתי ביטחון בעצמי ובאנשים והרגשתי אבודה גם בתחומים אחרים.

ואז הוא הגיע.

אביר על אוטו לבן שההורים שלו קנו לו בשביל לנסוע לטכניון.

גדול ממני בשבע שנים ובשני ראשים.

הוא נראה טוב, גבר מרשים.

מדבר יפה. משתף. חכם. מצחיק.

לא הבנתי איך כל הטוב הזה מגיע לי.

וגם ברוב תמימותי אמרתי לו את זה.

ואולי לא בגלל רוב תמימותי, אלא בגלל התחכום שלו.

הוא ידע לגרום לי להגיד דברים ולהאמין בהם.

לקח שלושה חודשים עד שממש האמנתי במה שהוא ראה עבורנו,

עד שהרגשתי בטוחה בקשר ועברנו לגור יחד.

הייתי מאושרת. זה נראה כמו כל מה שחלמתי עליו.

אהבתי את עצמי דרך האהבה שלו.

ואז התחיל תהליך הדרגתי של עירעור שלי.

למשל פתאום היה שואל אותי כאילו בסקרנות, איך הגעתי למסקנה מסויימת וזה היה מבלבל אותי.

גורם לי להטיל ספק במחשבות שלי.

ככה פעם ב... היה שואל משהו שעירער אותי.

ולאט לאט התדירות של השאלות האלה עלתה.

ואז הוא התחיל לזרוק הערות מדי פעם שהבנתי מהן שאולי אני לא כל כך חכמה.

אפילו על דברים שטותיים כמו הכיוון של הכרית בתוך הציפית כדי שהתווית לא תבצבץ ותציק לו באוזן.

באיזו ארוחה ממש טעימה שהכנתי, הסתכל על הכרובית המטוגנת ואמר לי פתאום שתכלס גם אני כרובית.

או שיש לי גוף סבבה וראש סבבה, רק חבל שהחיבור ביניהם לא משהו.

כל מני כאלה הערות מורידות, כאילו בצחוק, חלק ממרום מעמדו כמהנדס ואיש חכם.

התחלתי לאבד בטחון בעצמי.

כל מה שהייתי עושה, הייתי שוקלת מה הוא יחשוב על זה ומה הוא יחשוב עלי.

התחלתי להזדקק לאישורים שלו על כל דבר. כל דבר.

מה עשיתי, מה חשבתי, מה אמרתי. מה לבשתי.

האם ייתן לי מחמאה הפעם? האם יאהב?

זה הפך בהדרגה למהות החיים שלי.

לחכות לטפטופי מחמאות ממנו.

פירורי אהבה.

וכשהיה אומר מילה טובה, או מרוצה ממני?

הרגשתי בעננים.

זה עשה לי ריגושים בגוף.

הפכתי לנרקומנית של חיזוקים חיוביים ממנו.

כמו צמא במדבר שאז כל טיפה היא גן עדן.

כשהתאומים שלנו היו בני חמש בערך, התחלתי לראות גם עליהם את הצורך הזה לחיזוקים ממנו.

החיזוקים הקבועים והיציבים שלי, פשוט לא ריגשו אותם.

השתוקקו למילה טובה ממנו, שפעם הגיעה ופעם לא.

בדיוק כמו שהיה אצלי.

כל הזמן ציפייה למשהו שלא יודעים אם ומתי יבוא.

וכשבא המשהו הטוב הזה? וואו איזו הרגשת היי. איזו התגשמות חלום!

החיזוקים ממנו פשוט הפכו לסם נדיר, שאתה כל הזמן משתוקק אליו.

כל הזמן בחוסר. וכשיש מילוי לחוסר?

עונג שיכול להחזיק בתחושה אפילו כמה ימים.

ואז הגיע הרגע שהוא התחיל ללכת עם אחרות.

הוא אפילו לא הכחיש את החשדות שלי.

פשוט שאל אותי משהו כמו אם אני מצפה מגבר כמוהו להסתפק באחת כמוני.

שתקתי.

העדפתי לא לנבור בזה ולא לאמת את החשדות.

קיוויתי שהוא סתם מתעלל בי באמירות האלה.

כמו מכורה חיכיתי למילה טובה שלו.

לקצת מגע ממנו.

ככה זה עבד. את מבינה?"

הבנתי.

שתקנו. לא יכולתי להסתיר את הדמעות.

ואז אמרתי לה:

"את יודעת? זה נשמע באמת כמו התמכרות לסם.

ככה בכימיה של המוח, עובדת התמכרות.

במצבים שנעימים לנו, המוח מפריש דופמין.

דופמין עושה לנו להרגיש טוב. להרגיש בהיי.

המוח שלנו כל הזמן מחפש את הדופמין.

כשמשהו גורם לנו להרגיש כל כך טוב ואז נעלם, זה יוצר אצלנו השתוקקות.

ציפיה תמידית.

אנחנו ממש בהגדרה, הופכים מכורים.

חיים בשביל זה. בדיוק כמו חומר ממכר.

אבל את יודעת מה מעניין אותי?

איך נגמלת?"

"זה לא היה קל" היא השפילה מבט וענתה.

היתה לי תקופת קריז ממש. תקופת ייסורים.

אבל מה שחיזק אותי בגמילה ממנו, היה לראות את הילדים גדלים ככה.

לראות את הילדים שלי בציפיה ואכזבה על אכזבה על אכזבה.

חסרי בטחון בעצמם אם לא קיבלו ממנו חיזוק.

זה פשוט כאב יותר מהקריז שלי.

לקח עוד כמה שנים עד שהיה לי אומץ לפעול. ללכת משם.

ועוד כמה שנים של מלחמות בבית המשפט,

בולעת את העלבונות וההשפלות שלו.

את ההטחות שלו בפני השופט שאין בי מסוגלות הורית.

נאבקת באיום שלו לקחת ממני את הילדים.

שנים שבהן למדתי בדרך הקשה להאמין בעצמי.

וניצחתי." היא סיפרה "אבל אני עדיין מרגישה שאני צריכה חיזוקים".

ואז עלתה בי מחשבה על תחליפי סם.

"ואם נצליח ליצור לך מערכת דופמינרגית חלופית, דרך הבית?

אלמנטים בבית שיזכירו לך כמה את טובה וראויה?

ישקפו את ההצלחות ואת היכולות שלך?

שיעשו לך נעים?

דברים שיגרמו למוח שלך להפריש דופמין ויחזקו אותך?" שאלתי אותה.

היא חשבה וחייכה.

והחיזוקים האלה שלה נכנסו לפרוגרמה,

לקונספט ולתכניות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב