שורשים
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
"יודעת מה זה שורשים? יודעת איך זה מרגיש?" הוא שאל אותי אחרי שדיברנו קצת.
"הילדים שלי אף פעם לא יגדלו במקום אחר. אני לא מוכן לזה.
שישרף הכל" הוא הוסיף.
הגעתי אליו לפגישה ראשונית לקראת שיפוץ שהוא מתכונן לעשות.
הוא קיבל עלי המלצות חמות מלקוחות שכבר הפכו למשפחה.
ישבנו על כוס קפה שחור בגינה היפה של הבית שלו,
בית פרטי בעיר שקטה.
הוא גדל בעיר הזו, שפעם היתה קטנה וכולם הכירו את כולם.
כל המשפחה שלו גרה בשכונה.
ההורים, האחים והדודים.
פעם קראו לשכונה בצחוק, בשם המשפחה שלהם.
הוא סיפר לי שלא היה צריך שמות לרחובות ומספרים לבתים.
כולם ידעו איפה כל אחד גר.
תמיד היה לו ברור שיגור שם, ליד המשפחה שלו.
"כמו שבט של פעם" הוא אמר.
ואז הוא פגש אותה.
היא היתה חיילת משוחררת, מלאה בחלומות ומוטיבציה.
"חלומות באספמיה היו לה, אבל היא היתה מקסימה" הוא אמר.
"תסביר" ביקשתי.
"היא היתה חולמת מלא חלומות לעשות המצאות שלה שיביאו אותה למכור פטנטים ולהתעשר ואז לקנות דירה, או אפילו פנטהאוז דופלקס, שממנו היא תנהל חברת הדרכה לאנשים איך להגשים את החלומות שלהם ולכתוב על זה ספרים, איך לא לפחד ללכת עם החלומות.
את מבינה? במקום שהיא תרצה לעבוד, ללמוד, לגדל משפחה, כל הזמן היא היתה מרחפת בחלומות שלה. ראש לא מחובר" הוא ענה.
הוא היה בתחילת שנות השלושים של חייו כשנפגשו באירוע שבו היא מילצרה.
היא מצאה חן בעיניו והוא קבע איתה לצאת.
סיפר שהיה בה שקט ואיזון. היתה בה נדיבות בסיסית, כזו שחשב שתהיה טובה לילדים שלו.
סיפר שבשלב הזה הוא כבר היה בטוח שלא יתחתן ולא יקים משפחה.
שיהיה הרווק המזדקן של השכונה המשפחתית שלהם. המסכן.
אחרי שנה שיצאו, הוא הציע לה להתחתן.
הוא לקח בחשבון שאחת עם חלומות כמו שלה, לא תרצה להתחתן מוקדם.
שתרצה קודם ללמוד ולעשות קריירה.
החשש שתסרב לא היה בגלל שהוא היה מאוד מאוהב בה, הוא כן אהב אותה והעריך אותה, אבל בעיקר ראה בה פרטנרית טובה לעתיד. בניתוח שכלתני, כך הסביר.
הוא הכין את עצמו במקביל לפרידה ממנה, אם תסרב.
אבל היא הסכימה. היא רצתה להתחתן איתו.
ראתה בו עוגן ויציבות.
ראתה גם את המשפחה החמה שלו, בניגוד למשפחה ממנה באה.
מה שהיא לא רצתה, זה לגור בעיר הקטנה. השקטה.
היא רצתה עיר גדולה ותוססת. עיר רועשת.
בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע אותה לתת צ'אנס לדרך שלו לחמש שנים.
חמש שנים שבסופן, אם לא יהיה לה טוב יעברו לעיר גדולה במרכז.
הוא היה בטוח שהיא תתאהב בעיר שלו.
בשורשים שלו.
לא הבין איך אפשר שלא.
במהלך חמש השנים האלה הם בנו בית יפה, שהוא חשב שיחבר אותה עוד יותר למקום.
בית שהיא השקיעה את הנשמה ביחד עם האדריכלית לתכנן ולעצב אותו.
במקביל היא למדה הרבה קורסים בניהול ושיווק
ונולדו להם תאומים, בן ובת.
היום הם כבר בני 8.
הוא היה בטוח שהיא מצמיחה שורשים.
"מסתבר שהשורשים שלה היו שורשי אויר. מכירה שורשי אויר?" הוא שאל בחיוך מר.
אני מכירה שורשי אויר.
"אתה יודע על מה אני תמיד חושבת כשאני רואה שורשי אויר? שהם יוצרים בית קסום סביב הגזע" אמרתי לו, כדי להפיג קצת את המרירות ואולי גם לתת רמז קטן...
כשחמש השנים של הניסיון הסתיימו, היא ביקשה שיעברו למרכז לעיר גדולה כמו שסיכמו.
היא אמרה שהיא אוהבת את הבית והמשפחה וגם את המשפחה המורחבת, אבל אלה החיים שלה והחלומות שלה שהיא רוצה להגשים.
הוא לא ראה את עצמו בשום מצב חי במקום אחר.
הבקשה שלה עירערה אותו.
הוא הרגיש מרומה.
הרגיש שהיא עשתה הצגה כל השנים האלה.
שאלתי אותו בעדינות, אם יש אפשרות שאולי היא פשוט נתנה הזדמנות אמיתית, מכל הלב ולא עשתה הצגה.
אולי ניסתה בכל כוחה להיקשר למקום ופשוט לא הצליחה.
הוא חשב רגע ואמר שזה לא באמת משנה.
שבכל מקרה לא היתה לו שום כוונה לעבור. בשום מחיר.
אפילו לא לכמה שנים של ניסיון, כמו שהיא הציעה לו כניסיון פשרה.
והיא עזבה. עם הילדים.
אפילו לא דרשה חלק בבית בהליך הגירושין.
"אני עכשיו רוצה לשפץ ואני רוצה למחוק את כל העיצוב שלה, את כל הטעם שלה ואותה בכלל מהמקום הזה" הוא אמר בנחרצות.
"אולי נעשה משהו אחר" הצעתי לו.
"אולי נעשה שיפוץ שיתאים את הבית אליך, אל הערכים שלך, אל הצרכים שלך ואל הרגשות שלך.
נעשה לך בית מנקודת מוצא של מה שיעשה לך טוב מתוך מי שאתה ומה שאתה אוהב.
פחות מתוך כעס עליה, נראה לי פחות נכון להנציח כעס.
נראה לי יותר נכון לכוון את הבית אל העתיד שלך, בטוב.
מה דעתך?"
הוא הלך לסחוט לנו מיץ מתפוזים וקלמנטינות שקטף קודם בחצר.
כשהוא חזר מהמטבח, המבט שלו היה רך יותר.
"אוקי בואי נעצב לי את הבית שלי" הוא אמר.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
תגובות