סיפורי שייכות.

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו. "את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל. זה בא מהילדות שלי" היא אמרה. "מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה. "לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי. סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית. אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמ

היא נכנסה לחדר המיון, הולכת מהר לפני אמה המבוגרת, מזרזת אותה בצרפתית. לא היה לה מושג בשלב הזה שאני מבינה אותה. הן כמעט התמקמו בקצה שורת הכיסאות שמאחורינו. ליוויתי אותן במבט, מנחשת מה יקרה ברגע הבא. ואז הן ראו אותו יושב מולן. בחור צנום ומלוכלך, עם זקן ושיער ארוכים, אזוק בידיים וברגליים באזיקי מתכת מבריקים, מלווה בשוטרת אחת וארבעה שוטרים גברים. היא נבהלה ואמרה לאמה בשקט, בצרפתית, שתבוא מהר כי עדיף לשבת במקום אחר. הן התיישבו לידינו, עייפות. כולם קצת עייפים בתקופה הזו, לא מפתיע.

"את חושבת שהוא אבא שלה?" שאלה אותי ילדה שעמדה לפני בתור לקופה בסופר הקטן. "אני באמת לא יודעת" עניתי לה, "זה לא ממש ברור מהמראה שלהם". "אבל למה היא מתלבשת ככה?" היא שאלה והביטה לי בעיניים. "אולי זה מוצא חן בעיניה, אולי זה הטעם שלה" עניתי בסבלנות. "בחיים אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת ככה. גם לא כשאני אהיה גדולה" היא אמרה בנחרצות. "אני לא בטוחה. הורים הרבה פעמים לומדים לקבל את הטעם והבחירות של הילדים שלהם". עניתי כאמא וכמעצבת. "את לא מכירה את אמא שלי. אין סיכוי בעולם" היא אמרה. ה

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן' אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים ואז שמעה צליל הודעה בטלפון. בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג. 'איזה מן סימן זה? ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה 'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה' היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה,

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

"כן כולם אומרים לי שאני דומה לה" היא צחקה והוסיפה: "אבל רק בגלל הפרחים על הראש, בלי החיבור בגבות". "היית במקסיקו? בבית שלה?" שאלתי. "עדיין לא. זה החלום שלי. והחלום האמיתי שלי הוא שאחרי השיפוץ ישאר לי כסף לטוס לשם" היא צחקה שוב "אבל נראה לי שזה חלום שלא יתגשם". "אולי כן. בואי נחשב את העלויות, ננסה לשמור כסף" עניתי "אני מאמינה שבכל שיפוץ או בניה, צריך להגשים לפחות חלום אחד". הגעתי אליה לפגישת יעוץ לקראת שיפוץ. בשיחת הטלפון היא סיפרה לי שאחרי תאונה קשה, עברה לכיסא גלגלים והיא צר

ושכח לרדת... הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב. כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב. ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו. פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה. אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי. פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניס

"מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל החטופים יהיו כבר פה?" שמעתי מישהי שואלת במעגל נשים בקצה הנמל, כשעצרתי לרגע לצלם את הים ולקשור את השרוך...

ראיתי אותו יושב על מדרגות הכניסה לבניין באחד הרחובות בשכונה שלי. יום כיפור, מוקדם בבוקר, דממה, חוץ ממטוסי קרב מדי פעם. קצת קודם השמש זרחה...

"אני רוצה מטבח קטן וסגור שלא יכנסו אליו האבות של הילדים וגברים בכלל שלא יכנסו" היא אמרה לי בתחילת פגישת ההיכרות שלנו, לקראת השיפוץ....