כל הפאנק הזה

"את חושבת שהוא אבא שלה?" שאלה אותי ילדה שעמדה לפני בתור לקופה בסופר הקטן.

"אני באמת לא יודעת" עניתי לה, "זה לא ממש ברור מהמראה שלהם".

"אבל למה היא מתלבשת ככה?" היא שאלה והביטה לי בעיניים.

"אולי זה מוצא חן בעיניה, אולי זה הטעם שלה" עניתי בסבלנות.

"בחיים אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת ככה. גם לא כשאני אהיה גדולה" היא אמרה בנחרצות.

"אני לא בטוחה. הורים הרבה פעמים לומדים לקבל את הטעם והבחירות של הילדים שלהם".

עניתי כאמא וכמעצבת.

"את לא מכירה את אמא שלי. אין סיכוי בעולם" היא אמרה.

היא שילמה ויצאה, מנופפת לי לשלום, מחזיקה את החטיף שקנתה.

הקופאית חייכה.

"כן הם מושכים הרבה תשומת לב. במיוחד מילדים וזקנים, שלא מכירים כאלה דברים. בטח לא בשכונה הקטנה שלנו. מילא אם היינו במרכז תל אביב, שם יש הכל" היא אמרה.

שאלתי אותה מה היא יודעת עליהם.

גבר שנראה בתחילת שנות הארבעים לחייו, לבוש בחליפה יקרה ועונד שעון נוצץ ועגילי יהלומים גדולים ואישה צעירה מאוד שלא נראית אפילו בת 18,

לבושה כמו פאנקיסטית, עם נעלי עקב מאוד גבוהות ומאוד נוצצות, עם קוצים ארוכים בשיער בשלל צבעי הקשת, עגילים כבדים ופירסינג בגבה ובאף.

אבל פאנקיסטית של הביוקר, כי הבגדים שלה נראו חדשים ולא זולים בכלל, עם כל הקרעים הגזורים וסיכות הביטחון.

נזכרתי בפאנקיסטים הראשונים שראיתי, בברלין.

הם נראו כל כך שונים מהאנשים שהכרתי.

וכנראה חיו ברחוב או בתחנות רכבת.

ניכר היה שאין להם כסף. הם גם לא רצו כסף, רק מה שצריך כדי לאכול.

והם היו בחבורה גדולה, לא בזוגות.

הזוג הזה בסופר עשה רושם די עשיר.

"כל השכונה מנסה לנחש מי הם, מה היחסים ביניהם ומאיפה הכסף שלהם.

מה הם עושים שהם עשירים ככה.

לא תאמיני איזה דמיון פרוע יש לאנשים. וגם כמה גזענות.

בטוח אם הם לא היו רוסים, לא היו עליהם כאלה ניחושים" היא אמרה וחייכה שוב.

שילמתי על המוצרים שקניתי ויצאתי.

בחוץ ראיתי אותם מעשנים ליד רכב מרצדס ספורט, אפור כהה.

ניגשתי אליהם.

"הי אתם מדברים עברית?" שאלתי אותם והם היו מופתעים.

כאילו התרגלו למבטים, אבל לא לפניות ישירות.

הגבר ענה לי שהוא מדבר עברית והוסיף שהאחיינית שלו יודעת רק רוסית.

אז היא אחיינית שלו, לא בת ולא בת זוג.

העברית שלו היתה טובה, כמעט ללא מבטא.

"נשארתי סקרנית, אתם קצת שונים פה בנוף של השכונה הקטנה בדרום העיר.

אפשר לשאול מאיפה אתם?"

הוא סיפר לי שהוא עלה לבדו לארץ מאוקראינה כנער בסוף התיכון כדי להתגייס.

סבא שלו החדיר בו ציונות.

והיא הבת של אחותו.

סוף סוף לפני חצי שנה הצליח לשכנע את אחותו לשלוח אליו את הילדה לארץ.

באוקראינה יש מלחמה שהמלחמה שלנו נראית לידה כמו קייטנה.

הוא לא חייך, אבל היתה לי תחושה שהוא רוצה לספר את הסיפור שלו.

אחרי שעלה לארץ פיתח מחלה אוטואימונית.

אמנם לא קשה, אבל כזו שמנעה ממנו להיות קרבי כמו שחלם.

הוא למד שנה בכפר נוער, עשה בגרות, התגייס ועשה קורס חובשים.

היה חובש מרפאה באחד הבסיסים בדרום.

אחר כך יצא לקורס קצינים ונשאר בקבע 15 שנה כמפקד על המרפאות.

סוף סוף הוא חייך.

אמר שהוא יודע שהוא לא נראה ושאף אחד לא יכול לנחש כמה מילואים עשה בשנתיים האחרונות. גם לא מה ראה.

בטח לא כשהוא לבוש בבגדים האלה "אבל זה גם סוג של מדים" החיוך שלו התרחב, הוא קד קידה מצחיקה והוציא את שרשרת הזהב העבה שהסתתרה בחולצה.

הוא הצליח לעשות קצת כסף מעסקאות נדלן "עם רוסים", כמו שאמר ונכנס כשותף בחברה יזמית בתחום הבניה. כיום הוא מנכל החברה.

הוא רווק והוא גיי, הוסיף מבלי ששאלתי.

"אני מדגיש את זה תמיד על ההתחלה כי כל הזמן מנסים לשדך לי נשים. לא מבינים איך אחד כמוני רווק" עכשיו הוא כבר צחק. קצת.

"תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהבגדים שלך הם מדים" ביקשתי ממנו.

הוא אמר שכמנכל חברה יזמית בתחום שהם עוסקים בו, הוא חייב לשדר ללקוחות ולשותפים שלהם בפרוייקטים שהוא במצב סוציואקונומי גבוה מאוד.

הסביר שזה עניין של קודים.

שאם הוא יראה פחות עשיר מהמשקיעים שלו, לא יהיה להם אמון בו.

הוא תמיד צריך להיראות לפחות כמוהם.

וגם מבחינת סגנון, לשדר שהוא משלהם.

"ואתה באמת מרגיש שאתה משלהם?" שאלתי בזהירות.

"עלית עלי הא?" הוא ענה בקריצה. "אני חושב שלעולם לא ארגיש לגמרי משלהם.

תמיד תהיה לי תחושה שזה הצגה. בגלל זה אני קורא לזה מדים".

"והילדה? הבגדים שלה גם מדים?" שאלתי.

הוא הרכין קצת את הראש.

"קודם כל אצל דוד שלה מותר הכל אז היא מתפרעת. אבל ברצינות עכשיו.

היא גדלה בסביבה קשה. בלי כסף כמעט, עם אבא שתיין ובכוונה אני לא אומר את המילה הלועזית כי היא תבין שמדברים עליה.

ואחר כך באה המלחמה שעשתה הכל יותר קשה.

היחסים שלה עם אחותי, האמא שלה, מאוד מורכבים. תמיד היו.

אז זה הסוג של המרד שלה.

היא עכשיו נלחמת. לא בי תודה לאל, אבל בעולם.

היא גרה איתי במגדל חדש, כמעט בתל אביב.

לא רוצה ללמוד, לא רוצה להתגייס.

אני לאט לאט מכניס אותה לחיים בארץ ומקווה שהיא תשתלב.

אז כן. גם היא לובשת מדים. את המדים של המורדים, כמו שראתה באינטרנט.

היא רק הגיעה לפני כמה חודשים. אני נותן לה את הזמן.

מאמין שהיא תרגע. לא לוחץ עליה.

זה העניין של כל הפאנק הזה".

הוא סיפר את הסיפור שלהם בפתיחות.

כל כך רחוק מהניחושים של כולם...

והשאיר אותי עם הרבה מחשבות על שייכות, על סמלים של השתייכות, על סטיגמות.

*תמונה מהרשת.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב