לברוח עם הקרקס

ראיתי אותו יושב על מדרגות הכניסה לבניין באחד הרחובות בשכונה שלי.

יום כיפור, מוקדם בבוקר, דממה, חוץ ממטוסי קרב מדי פעם.

קצת קודם השמש זרחה והחלטתי לפנק את הכלבלב בטיול ארוך יחסית.

הכלב עצר לרחרח משהו (ולהשתין על משהו) והבטתי בו.

בחור צעיר, נראה בשנות העשרים שלו, רזה מאוד, עם משקפיים.

יחף ולבוש בגופיית סבא לבנה ומכנסיים קצרים.

מעשן סיגריה ומסתכל אל הרחוב שבימים רגילים מתחיל להתעורר בשעה הזו.

"אתה מזכיר לי את תקופת הניקיונות לפני פסח בירושלים כשהייתי ילדה" קראתי לעברו,

נזכרת בבתים בשכונה בהם הקפידו לנקות כל זכר לחמץ ולפחות שבוע לפני החג היו מושיבים את הילדים לאכול על המדרגות בחוץ ומזהירים לא לחזור הביתה לפני שמתנערים היטב ומשפשפים את הידיים והפה.

"איפה בירושלים?" הוא שאל, שאלה של ירושלמים.

מסתבר שהוא גדל לא רחוק מבית ילדותי - שלושה עשורים אחר כך, כשכבר הייתי ירושלמית גולה בתל אביב.

התיישבתי לידו.

התגברתי על המבוכה וביקשתי ממנו סיגריה. הוא הדליק גם לעצמו סיגריה נוספת.

"את מהמעשנים של המלחמה?" הוא שאל והסתכל לי בעיניים.

"איך ידעת?" שאלתי אותו.

"כי אם היית מעשנת אמיתית, היית יוצאת מהבית עם סיגריות" הוא ענה לי וצחק.

סיפרתי לו שבשבעה באוקטובר, עם ילד בגבעתי, חזרתי לעשן אחרי שלא נגעתי בסיגריה עשרים שנה.

והוספתי שאני מתכוונת להפסיק לעשן בשבעה באוקטובר השנה.

שנתיים של עישון הספיקו לי.

"תצליחי? זה בשבוע הבא" הוא שאל.

"כן. אני ממש מכוונת לזה. אני מתעוררת משתעלת בלילה וזה לא לעניין.

אני גם מרגישה שאני לא מכבדת את הגוף שלי. וזה יהיה תאריך סמלי. שנתיים עגול" עניתי.

הוא שאל אם אני מעשנת הרבה ועניתי שלא. בין סיגריה אחת לחמש ביום.

בימים כבדים - קצת יותר.

"אה זה שטויות" הוא אמר. "אבל אני מבין אותך עם השיעול. לפעמים הגוף אומר לנו מה לעשות.

לפעמים אני חוזר משתעל מריצה ומחליט להפסיק גם כן.

אבל אני מעשן בערך מהבר מצווה. אולי קצת אחרי, מהישיבה. לי זה קשה – לא מכיר את עצמי בלי הסיגריות וגם עם כל הבלגן שלי זה קשה" הוא סיפר.

הצעתי לו לשתף אותי אם הוא רוצה במה שהגדיר בלגן וכדי לטשטש את השאלה החודרנית שאלתי מיד משהו בנושא אחר: "איפה אתה רץ?"

"בפארק הירקון. ראית את האוהל של הקרקס שהקימו שם? כל שנה מקימים שם אוהל אבל היום הסתכלתי מזווית קצת אחרת ופתאום ראיתי שהאוהל הזה נראה כמו בודהה" הוא חייך.

"בודהה?" שאלתי.

"כן. האוהל הזה נראה כמו איש גדול יושב על האדמה עם ברכיים כפופות והראש הקטן העגול שלו מציץ מלמעלה. תראי – צילמתי אותו. לגמרי בודהה" הוא צחק שוב והוסיף: "מצחיק כי כל הילדות שלי רציתי לברוח עם הקרקס. תמיד הרגשתי לא שייך".

הסתכלתי בתמונה שצילם.

האוהל באמת נראה כמו בודהה גדול עם ראש קטן.

"לברוח ממה? רוצה לשתף?" הצעתי שוב.

והוא סיפר לי.

סיפר שגדל במשפחה חרדית מכובדת,

בקהילה שהיתה חברה סגורה.

"היינו קוראים בצחוק לחלק שלנו בשכונה – גטו. כי היינו מוקפים בחילונים ומסוגרים בתוך עצמנו" הוא אמר וחייכתי. אני מכירה את השכונה הזו היטב. יש לי חברים שגדלו בה, בחלק החילוני.

הוא סיפר שמעולם לא הרגיש שייך לחברה שבה גדל.

שמעולם לא הרגיש ממש חלק מהם ותמיד חי בספק לגבי מידת האמונה שלו.

הוא תמיד חלם לברוח.

בכל שנה כשהיה רואה את האוהל של הקרקס  – החלום התעורר מחדש.

כשקיבל צו ראשון - הבין שזו ההזדמנות שלו לברוח.

הוא הגיע ללשכת הגיוס בלי לספר לאף אחד מהמשפחה ומהישיבה במועד הצו והתחיל לשאול שאלות.

בעיקר שאלות על האפשרות לתמיכה כלכלית מהצבא, כי שמע שיכול להיות לו מעמד של חייל בודד.

הוא ידע שהמשפחה שלו לא תתמוך בגיוס.

הציעו לו לשרת ברבנות הצבאית, אבל הוא החליט שאם הוא כבר מתגייס - הוא עושה את זה עד הסוף והולך להיות קרבי.

הוא התגייס לגבעתי "כמו הגבעתי שלך" אמר לי וקרץ.

הוא קיבל דירה בבאר שבע עם עוד שני חיילים בודדים.

המשפחה שלו לא הצליחה לבלוע את זה.

"זה בשבילם כמו לבלוע חזיר" אמר לי בחיוך עצוב "אבל אני הייתי גאה בעצמי. ידעתי שעשיתי את מה שנכון לי ועשיתי את זה טוב. למרות שהיה קשה".

אחרי השחרור הוא עבר לתל אביב, לשכונה שלי.

השלים חלק מהבגרויות ועשה מכינה באוניברסיטה ועכשיו אחרי כמעט שנתיים של מילואים בעזה, הוא נרשם ללימודי פיזיקה ואסטרונומיה.

"מעניין אותי מה יש שם למעלה ואולי אם המשפחה שלי תקבל אותי פעם חזרה, אני אספר להם מה אני מאמין ויודע על העולם. למרות שאולי אני תמיד אהיה בספק לגבי מה שאני יודע" הוא אמר בשקט.

"אתה עדיין רוצה לברוח עם הקרקס?" שאלתי אותו.

"רק לפעמים, בימים קשים" הוא ענה וחייך שוב. אמרתי לו שהוא מחייך המון.

"את יודעת מה הבנתי היום כשראיתי שהאוהל של הקרקס נראה כמו בודהה?" הוא שאל ומיד ענה:

"הבנתי שדווקא הקרקס, שהוא מקום משוגע עם אנשים משוגעים שעושים דברים משוגעים – דווקא לראות את הקרקס מרגיע אותי. אולי כי אני תמיד חושב שהם כולם שם משפחה ואולי זה באמת בודהה בשבילי".

"יש לך היום חברים או משפחה שאתה מרגיש איתם שייך?" שאלתי אותו בזהירות.

"כן כן. יש לי את החברים מהצבא שהם אחים ואני הולך אליהם הביתה הרבה. אחים בדם אפשר להגיד ואחרי השנתיים האלה עוד יותר. ויש לי גם קרובים רחוקים שתמיד מזמינים אותי ודואגים לי. אני מרגיש שאני מרגיש שייך" הוא אמר והעיניים שלו זרחו כשהוא חייך ואני חייכתי מהביטוי – מרגיש שאני מרגיש שייך.

"אז עוד שבוע את מפסיקה לעשן? יאללה ירושלמית אני אראה אותך על המדרגות מדי פעם או אולי ליד האוהל של הקרקס בפארק ותעדכני שהצלחת. סומך עלייך" הוא אמר וחיבק אותי כשהכלבלב איבד סבלנות וקמתי ללכת הביתה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב