ביום שאחרי

"מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל החטופים יהיו כבר פה?" שמעתי מישהי שואלת במעגל נשים בקצה הנמל, כשעצרתי לרגע לצלם את הים ולקשור את השרוך שהתרופף לי בריצה.

והן התחילו לענות. זה נשמע לי מעניין. ניגשתי ושאלתי אם הן מרשות לי להקשיב להן.

"לא רק להקשיב – מוזמנת להשתתף" אמרה לי אחת הנשים ואז שאלה את האחרות: "נכון?" הן הנהנו בחיוב ועשו לי מקום לשבת איתן.

הן ביקשו ממני להציג את עצמי וסיפרתי קצת.

קצת על הבתים שאני מתכננת ומעצבת לאנשים וקצת על בתי העסק שאני יוצרת עבורם, שלעיתים קרובות הם עוד בית.

קצת על הרצון שלי לשמור על הבריאות של העולם ושל בני האדם.

על העיסוק שלי בשאלות של שייכות. על מה שהופך מבנה לבית מיטיב.

על הסיפורים של יום שישי שתמיד איכשהו נכתבים ממני.

הן הקשיבו בעניין וסיפרו לי על הקבוצה שלהן.

קבוצת שיחה של נשים מכל הארץ, מכל העדות ואפילו דתות, למרות שהלא יהודיות הן במיעוט, מהשקפות עולם שונות.

המשותף ביניהן הוא שהן כולן אמהות, דוברות עברית טובה וחיות בארץ מתוך בחירה מודעת – כמו שהדגישו בפני, כולן עובדות וכולן מאמינות בכוח של נשים לעשות שינוי.

נפגשות כמה פעמים בשנה, בכל פעם במקום אחר ומדברות על מה שיושב על הלב.

הן השביעו אותי לא לתת פרטים מזהים עליהן אם אני מפרסמת. הן לא רוצות שיצטרפו אליהן ולא שיעשו עליהן כתבות. רוצות להשאר בגרעין הזה ובקשרים אישיים. לא להפוך לפרלמנט מפורסם.

ואז הן שאלו גם אותי – מה הדבר הראשון שאעשה כשהחטופים יהיו פה.

"חשבתי על זה אתמול" אמרתי להן "ואני לא ממש יודעת.

חשבתי שאולי אעשה טקס הורדת הדגל הצהוב מהמרפסת ואז אני לא יודעת אם אשאיר את דגל ישראל או שאוריד ואתלה אותו שוב ביום העצמאות.

אולי אגזור את הסרטים הצהובים מהרכב.

אולי אמחוק את האפליקציה של האזעקות מהטלפון.

אולי אני אלך לכיכר, להיות חלק מהמון שלשם שינוי יהיה מחייך ושמח.

ואולי אני אכין קוסקוס חגיגי – כמו שאני עושה כשאני נכנסת לבית חדש.

הריח והטעם של הקוסקוס עושים לי תחושה של בית – למרות שלא היו בבית שבו גדלתי כילדה.

מה אתן חושבות? מה אתן תעשו?" שאלתי אותן בחזרה.

הן צחקו ודיברו קצת. קיבלתי מהן מגוון תשובות וגם הרבה חומר למחשבה.

אחת מהן אמרה שרואים שאני בצד השואל והמקשיב וזה מאפשר לי להציע, לתכנן ולעצב מתוך היכרות עם האנשים. זה היה נכון.

שניה אמרה שזה מעניין שריח מתחבר לי לבית.

שלישית הוסיפה על דברי השניה שאולי זה לא רק הריח – אלא גם הפעולה עצמה של הבישול.

אחרת שאלה על המחיקה של האפליקציה – אם זה סמלי בשבילי כסוג של טקס, או שבאמת יש לי בטחון שהמלחמה נגמרה. לא ידעתי לענות בודאות.

ודיברנו על החשיבות של טקסים עבורנו. על הצורך שלנו כאנשים בטקס.

על הסרטים והדגל הן לא דיברו, אולי זה נראה להן ברור? לא הייתי בטוחה,

אז שאלתי: "אתן חושבות שהדגל הצהוב והסרטים והדיסקיות, הפכו לחלק מהזהות שלנו?"

מישהי אמרה שנראה לה שכן.

גם בהרגלים של הניראות שלנו – תמיד כשנצא מהבית נוודא שיש עלינו את הסמלים

וגם, אולי בעיקר, שלמדנו להחזיק בכוח את התקווה ואת הערכים שלנו, עד שזה הפך לחלק מאתנו.

צרוב בנשמה שלנו. מזכיר לנו שאנחנו יחד.

"אולי זו שייכות" היא אמרה וחייכה אלי.

חייכתי חזרה.

היו הרבה נשמה ונשימה במפגש הזה.

ביקשתי לדעת מה הן חושבות, אם זה הסמל של הערכים האנושיים שלנו ושל האחדות שלנו כעם ואם הדגל הצהוב והסרט הפכו לתזכורת לערבות הדדית – האם בכלל נכון להוריד אותם?

אולי, ואני באמת לא יודעת, אולי נכון לנו להשאיר אותם תלויים כתזכורת תמידית של שייכות?

שאלתי אותן אם לדעתן, האיחוד בינינו אומר לוותר על הדעות האישיות וכולן ענו שלא.

שגם בתוך ויכוח ואי הסכמה, אפשר להחזיק בידיעה ברורה שהצד השני דואג באותה מידה.

לא נשארתי עד סוף המפגש שלהן, למרות שהיה לי נעים ומעניין.

כנראה שמשהו בי רצה הביתה...

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב