הסיגריה של אחרי (האזעקה)

היא נכנסה לחדר המיון, הולכת מהר לפני אמה המבוגרת, מזרזת אותה בצרפתית.

לא היה לה מושג בשלב הזה שאני מבינה אותה.

הן כמעט התמקמו בקצה שורת הכיסאות שמאחורינו.

ליוויתי אותן במבט, מנחשת מה יקרה ברגע הבא.

ואז הן ראו אותו יושב מולן.

בחור צנום ומלוכלך, עם זקן ושיער ארוכים,

אזוק בידיים וברגליים באזיקי מתכת מבריקים, מלווה בשוטרת אחת וארבעה שוטרים גברים.

היא נבהלה ואמרה לאמה בשקט, בצרפתית, שתבוא מהר כי עדיף לשבת במקום אחר.

הן התיישבו לידינו, עייפות.

כולם קצת עייפים בתקופה הזו, לא מפתיע.

אמא שלה שאלה אותה ממה נבהלה. כנראה לא שמה לב מי ישב מולן.

היא הסבירה לה בסבלנות שאם יש שם בחור שחמישה שוטרים שומרים עליו, זה לא בטוח בשבילן להיות לידו. והן המשיכו לדבר, קצת על אירועי הערב הסוער וקצת על המצב של יהודי פריז שלא עלו בזמן לארץ.

בהפוגה בין הדיבורים, אמה המבוגרת נמנמה על הכיסא והיא פנתה אלי.

שאלה אם אנחנו מחכים כבר הרבה זמן ואם ראינו את הבחור האזוק.

אחות ניגשה אל העציר לקחת מדדים והשוטרת הלכה לחפש לו משהו לאכול.

כשחזרה עם שני כריכים ארוזים, שאלה אותו אם עכשיו יהיה ילד טוב או ימשיך להשתולל ולקלל כמו שעשה בניידת.

העולה מצרפת, סוזן שמה, הסתכלה עלי בפליאה. "מוזר. הכל פה מוזר. זאת מדינה מוזרה"

שאלתי אותה על הזכרונות שלה מהחיים שלפני העליה לארץ ועל מה שגרם להם לעלות.

סיפרה שהמשפחה שלה שנים קודם תכננה עליה.

אבל מאז המלחמה, החיים בפריז נעשו קשים ומפחידים ליהודים ולפני כחצי שנה הם החליטו סופית ועלו כולם.

קנו דירות שכנות באחד המגדלים החדשים בצפון העיר. איזור עם הרבה עולים שיצרו להם קהילה קטנה משל עצמם.

הילדים משתלבים בחינוך מסורתי, "תודה לאל" היא אמרה כמעט אחרי כל משפט.

מה שלא לקחו בחשבון הוא שהמלחמה תחזור. עם כל הפירוטכניקה.

ואמא שלה כל כך חלושה מלילות של אזעקות.

"תראי את האנשים כאן במיון הזה. כל אחד מעולם אחר" היא אמרה לי והוסיפה: "זה מה שיפה כאן. איך אתם קוראים לזה? כוך היתוך. ומיד תיקנה את עצמה לכור היתוך. כור היתוך בחדר מיון"

היא שאלה אם יש לי סיגריות. לא היו לי.

סיפרה שאיך שהגיעו לארץ התחילה לעשן. בהתחלה מעט אבל בשבועיים האחרונים היא מעשנת אחרי כל אזעקה וגם בין האזעקות.

"לחיות פה זה כמו להיות בסינמה" היא אמרה.

התסכלנו סביבנו, על האנשים.

באמת כור היתוך.

אישה כאובה מאוד ישבה ליד בן זוגה חסר האונים. ניכר היה שהיא סובלת מאוד. היא צעקה עליו שהוא לא מקדם אותה בתור והיא רוצה ללכת כבר. אחרי כמה רגעים של טענות קולניות, היא התחילה לקלל אותו בערבית, למרות שבודאות זו לא היתה שפת האם שלה.

במקום אחר ישב גבר עם מצח פצוע ודיבר בטלפון, כנראה עם בת זוגו.

ניסה להסביר לה שכבר בדקו אותו כמה פעמים והוא ממש בסדר. אמר לה שאם יש לו שבר באף זה כנראה שבר קטן מאוד וממילא אין מה לעשות במצב כזה. הסביר שהרופאה מכסתחת את עצמה ואין לו זעזוע מוח. הוא בטוח.

אמר לה שזה היה סתם עמוד קטן שנתקל בו באשמתו ולא על כל דבר צריך לתבוע.

הוא דיבר ברוגע, כאילו מנסה לספוג את הבהלה והכעס של בת זוגו.

בחורה צעירה התייפחה בשקט, חבוקה בזרועותיו של גבר. מדי פעם לחצה עם כף ידה על האוזן והרקה. הבכי שלה בא בגלים, לפי רמות הכאב.

אחות הגיעה לבדוק אותה באיזור ההמתנה וחייגה למישהו.

קצת אחר כך שמענו במערכת הכריזה: "שבץ מוחי לטיפול נמרץ". האם זה קשור אליה? לא היה לנו מושג.

סוזן הצביעה על שלטים לאורך הקיר הארוך מולנו באולם ההמתנה.

"עמדות כינוס למתגברים באר"ן" וביקשה שאסביר לה מה הפירוש.

ההסבר צימרר אותה.

קצת רחוק מאתנו ישבו בשקט הורים עם מתבגרת. הנערה ישבה ביניהם ואף אחד מהם לא דיבר עם השני. מעט מאוד עם הבת שלהם.

הנערה כססה ציפורניים בנחרצות ואחות ניגשה ונתנה לה כדור.

"זה עצוב שהם ככה לא מדברים" אמרה לי סוזן. "אולי אם הם היו מדברים קצת, הילדה שלהם לא היתה צריכה כדורים" היא הוסיפה. עניתי לה שבאמת אי אפשר לדעת.

בחור צעיר נכנס עם תיק גדול והתיישב לא רחוק מאתנו.

הוא פתח את התיק והוציא משקפי מציאות מדומה. הרכיב אותם ואחז בידו בשלט רחוק קטן.

מה שהתחיל מתנועות קטנות ועדינות בשלט, הפך בהדרגה למה שנראה כמו קרב יריות סוער.

"מעניין מה הוא רואה" סוזן צחקה ואמרה "מזל שהוא לא יושב יותר קרוב, היינו מקבלות ממנו מכות".

צחקנו והוא כיוון לעברנו את המבט והשלט. קפאנו.

"נטע איפה הטופס של הכלבת?" צעקה אחות בעמדת הקבלה ושקט השתרר במיון.

"אף אחד לא מתייחס אלי. אף אחד לא מדבר איתי" מלמל גבר שבדיוק נכנס. הוא התיישב מובס.

אולי הוא הביא איתו את התחושה הזו מהבית? תהיתי.

אישה בשנות החמישים לחייה עם בעיה מוטורית משמעותית נכנסה עם הוריה הזקנים לחדר הרופא.

סוזן שאלה מה לדעתי יקרה איתה כשהם ימותו ולא ידעתי מה לענות. זה היה עצוב.

גבר מבוגר, מתנודד, אולי שיכור, התיישב בגמלוניות על אחד הכיסאות.

מישהו שישב קרוב אליו הלך להביא לו מים.

"את רואה, זה ישראליות. בשביל זה עליתי לארץ" אמרה סוזן בהתרגשות.

"מה זה מהלכים?" סוזן שאלה והצביעה על המדבקה שהוצמדה למעטפת המסמכים של אמה.

כשהסברתי לה את ההבדל בין מיון מהלכים למיון שוכבים, היא צחקה.

התראה לקראת אזעקה נשמעה פתאום (או כצפוי) בכל הטלפונים.

כל האנשים מהסרט הישראלי המוזר של סוזן קמו והתחילו ללכת לפי השילוט אל המרחב המוגן.

אמא שלה התעוררה והצטרפה לזרם האנשים לצידנו.

באותו רגע אמבולנס הגיע לפתח המיון וצוות מדא פרק במהירות מיטה עם גבר צעיר, ישירות לכיוון המרחב המוגן.

בריצה, בין כל המהלכים שצעדו באיטיות יחסית.

ראינו שבמיטה סביב הגבר הצעיר יש תחבושות ספוגות בדם.

כנראה נפצע. אולי נדקר.

זה לא הפריע לו לצחוק בקולי קולות ולשיר "עם ישראל חי".

ככה, מהמיטה עם הדם.

חייכנו.

המתנו קצת, אבל אזעקה לא היתה הפעם וכל האנשים חזרו לשבת ולהמתין לבדיקות.

"זה לא ברור שצריך עכשיו סיגריה?" סוזן שאלה אותי בקריצה. "הסיגריה של אחרי הפכה פה לסיגריה של אחרי אזעקה".

כשתור אמה הגיע, היא העירה אותה בעדינות ונפרדה ממני בחיבוק.

"פה זה לא סתם כור היתוך" היא אמרה. "פה זה בית משוגעים ורק פה אני מרגישה שייכת".

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב