סיפורי שייכות.

"תיכף החבר שלי יבוא וישלם לך על היעוץ" היא אמרה לי כשנכנסתי אל הבית שלה, שהיא רוצה לשפץ וישבנו לשתות קפה על הספה הישנה במרפסת הסגורה בתריסול של שנות השמונים, במזרח העיר. "אתם גרים יחד?" שאלתי אותה "לא" היא צחקה. "הוא בכלל נשוי. תיכף תראי אותו". הייתי בטוחה שקשה להפתיע אותי, אני מודה. היא בת 24, לא מזמן השתחררה משירות קבע כקצינה בחיל האויר. היא סיפרה לי בטלפון כשפנתה אלי שהיא גרה בדירה הזו בשכירות במשך שנתיים ופתאום התאפשר לה לקנות אותה. לא שאלתי איך התאפשר לה, אני אף פעם לא ש

"התסרוקת שלך לא משהו" הוא אמר לה בקול רם בזמן שישבו בחדר ההמתנה למעבדה של קופת החולים. היא ניסתה לסדר את השיער, מביטה במבוכה באנשים שחיכו שם מוקדם בבוקר. "לא, עכשיו אין לך מה לעשות עם זה. תישארי כבר ככה". הוא אמר לה והיא הפסיקה לנסות. ויתרה. הוא הביט סביבו בשעמום ואז קם. "אני הולך קצת. אם יגיע תורי תקראי לי" אמר לה. "בוא הנה, קח איתך את הטלפון שאני אוכל להתקשר אליך. אני לא יודעת איפה תסתובב" היא קראה אחריו, אבל הוא כבר יצא אל המרכז המסחרי המתעורר. היא הישירה אלי את המבט וחייכ

"כל הבית לבן. ככה אני רואה אותו. הכל הכל לבן" היא אמרה לי בפגישת התכנון בדירה אליה התכוונה לחזור. היא רצתה שיפוץ מאסיבי שישנה לגמרי את הנראות ואת התחושות בבית, אחרי שהתגרשה וחזרה לבדה מקולומביה לארץ. מתרגלת מחדש ללבד שלה. גם לקולומביה נסעה שנים קודם לבדה. הציעו לה תפקיד מעניין בחברה הבינלאומית שבה עבדה והיא החליטה לנסוע. כי מה כבר יכול להיות. היא היתה משועממת בארץ והרגישה שהגיעה לכל הפסגות ששאפה אליהן. החברות שלה כבר התחתנו ונולדו להן ילדים. המשכורת שלה היתה מצויינת וכבר איבד

"בני כמה אתם שהבת שלכם בת ארבעים?" שאלתי מופתעת כשהם סיפרו לי על הטיול המשפחתי שהם מתכננים לכבוד יום ההולדת שלה, בפגישת יעוץ לקראת שיפוץ אליה הזמינו אותי. הם צחקו. "כן כולם בהלם מהסיפור שלנו. אנחנו בני 58. הוא אפילו עוד לא, אני גדולה ממנו בכמה חודשים" היא ענתה לי בחיוך. "ילדת לפני שסיימתם תיכון? כמו בסרט בחינת בגרות?" שאלתי. "תמיד הרגשנו שהיינו ההשראה לסרט" הוא אמר וקרץ לה. הם סיפרו שהחברות שלהם התחילה במחנה צופים לפני כיתה י. הם היו באותו שבט בשתי קבוצות שונות ובכיתות מקבילו

"תסבירי לי רגע מה זה אומר שהתמכרת לנרקיסיסט?" ביקשתי ממנה. היא התגרשה לפני שלוש שנים והצליחה בעזרת ההורים לקנות בית קטן וישן בדרום העיר. הבית צריך שיפוץ יסודי והיא הזמינה אותי לפגישת יעוץ. והיא הסבירה: "כשפגשתי אותו בהתחלה, הוא הפציץ אותי באהבה. היה מתקשר ומחזר בלי סוף. הוא החמיא לי כל הזמן, אמר כמה הוא אוהב אותי וכמה לא נראה לו שיוכל לחיות בלעדי. מהשבוע הראשון שלנו הוא כבר תכנן איך אני עוברת לגור איתו. כבר ידע איך ייראו ואיך יקראו לילדים שלנו. הייתי צעירה, קצת אחרי השחרור מה

בשאלון ששלחתי לו לפני פגישת הייעוץ לקראת שיפוץ שרצה לעשות, שאלתי מה הוא רוצה להרגיש בבית המחודש, מה חסר לו בבית הקיים, מה הסיבה לשיפוץ שהוא עומד להכנס אליו. הוא ענה על השאלות האלה בתשובה אחת, בכנות ובמעט מאוד מילים: "כמיהה. יש בי כמיהה למגע. געגוע". ביקשתי ממנו להסביר לי למה התכוון. הוא סיפר שנמאס לו מזמניות. שנמאס לו מעבודות זמניות. מנשים זמניות. מבתים זמניים. "מה זאת אומרת בתים זמניים? זה לא הבית שלך?" שאלתי אותו. "זה אכן הבית שלי. בטאבו. אבל לא בלב. אף פעם לא הרגשתי כן בבי

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו. "את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל. זה בא מהילדות שלי" היא אמרה. "מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה. "לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי. סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית. אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמ

היא נכנסה לחדר המיון, הולכת מהר לפני אמה המבוגרת, מזרזת אותה בצרפתית. לא היה לה מושג בשלב הזה שאני מבינה אותה. הן כמעט התמקמו בקצה שורת הכיסאות שמאחורינו. ליוויתי אותן במבט, מנחשת מה יקרה ברגע הבא. ואז הן ראו אותו יושב מולן. בחור צנום ומלוכלך, עם זקן ושיער ארוכים, אזוק בידיים וברגליים באזיקי מתכת מבריקים, מלווה בשוטרת אחת וארבעה שוטרים גברים. היא נבהלה ואמרה לאמה בשקט, בצרפתית, שתבוא מהר כי עדיף לשבת במקום אחר. הן התיישבו לידינו, עייפות. כולם קצת עייפים בתקופה הזו, לא מפתיע.

"זה מעניין" אמרתי לה, "בספרי הפסיכולוגיה נתקלתי רק במקרים של שינוי לרעה באישיות בעקבות פגיעת ראש". היא חשבה רגע וענתה: "כנראה שככה זה הטבע האנושי. אם משהו משתנה לרעה, אנחנו רצים להתלונן ולחפש פתרון. אם משהו טוב קורה, אנחנו יושבים בשקט ולא מאמינים. את מבינה? אולי המקרים של השינוי לטובה בכלל לא מוכרים למדע" היא צחקה והוסיפה: "תאונת הדרכים הזאת הצילה לנו את הנישואים וגם את העסק". הם הזמינו אותי לפגישת יעוץ במשרדים שלהם בעיר קטנה בשרון, לקראת שיפוץ שהם שוקלים לעשות בעקבות התרחבות

"את חושבת שהוא אבא שלה?" שאלה אותי ילדה שעמדה לפני בתור לקופה בסופר הקטן. "אני באמת לא יודעת" עניתי לה, "זה לא ממש ברור מהמראה שלהם". "אבל למה היא מתלבשת ככה?" היא שאלה והביטה לי בעיניים. "אולי זה מוצא חן בעיניה, אולי זה הטעם שלה" עניתי בסבלנות. "בחיים אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת ככה. גם לא כשאני אהיה גדולה" היא אמרה בנחרצות. "אני לא בטוחה. הורים הרבה פעמים לומדים לקבל את הטעם והבחירות של הילדים שלהם". עניתי כאמא וכמעצבת. "את לא מכירה את אמא שלי. אין סיכוי בעולם" היא אמרה. ה