סיפורי שייכות.

"זה מעניין" אמרתי לה, "בספרי הפסיכולוגיה נתקלתי רק במקרים של שינוי לרעה באישיות בעקבות פגיעת ראש". היא חשבה רגע וענתה: "כנראה שככה זה הטבע האנושי. אם משהו משתנה לרעה, אנחנו רצים להתלונן ולחפש פתרון. אם משהו טוב קורה, אנחנו יושבים בשקט ולא מאמינים. את מבינה? אולי המקרים של השינוי לטובה בכלל לא מוכרים למדע" היא צחקה והוסיפה: "תאונת הדרכים הזאת הצילה לנו את הנישואים וגם את העסק". הם הזמינו אותי לפגישת יעוץ במשרדים שלהם בעיר קטנה בשרון, לקראת שיפוץ שהם שוקלים לעשות בעקבות התרחבות

"את חושבת שהוא אבא שלה?" שאלה אותי ילדה שעמדה לפני בתור לקופה בסופר הקטן. "אני באמת לא יודעת" עניתי לה, "זה לא ממש ברור מהמראה שלהם". "אבל למה היא מתלבשת ככה?" היא שאלה והביטה לי בעיניים. "אולי זה מוצא חן בעיניה, אולי זה הטעם שלה" עניתי בסבלנות. "בחיים אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת ככה. גם לא כשאני אהיה גדולה" היא אמרה בנחרצות. "אני לא בטוחה. הורים הרבה פעמים לומדים לקבל את הטעם והבחירות של הילדים שלהם". עניתי כאמא וכמעצבת. "את לא מכירה את אמא שלי. אין סיכוי בעולם" היא אמרה. ה

שתיתי איתה עראק לימונים בפארק המסילה. קבענו פגישת היכרות ובהמשכה ללכת לראות שתי דירות ביניהן היא מתלבטת עבורם. שתי הדירות נגישות ועם חניה נוחה ובשתיהן יש חדר נוסף למטפל עבור אח שלה, אבל שתיהן דורשות שיפוץ משמעותי. היה חשוב לי להכיר אותה קודם וגם את אחיה דרכה, בכדי שאוכל לייעץ לה לאיזו דירה יש פוטנציאל יותר טוב להיות בית עבורם. אישה נאה מאוד, בסוף שנות החמישים לחייה. היא מעולם לא התחתנה ולא היו לה ילדים. יצאה לדייטים בודדים וגם עם גברים שהיו מעוניינים בה, לא היה לה שום חשק להמ

"אסטה לה ויסטה בייבי" קרא לעברי ילד בערך בן 7 שרכב מולי על אופניים כשטיילתי עם הכלב בבוקר. צחקתי, הייתי מופתעת. הוא המשיך לנסוע ואחרי כמה שניות שמעתי צעקות. הסתובבתי אחורה וראיתי אותו וילד נוסף עם אופניים, צעיר ממנו במעט, שרועים על המדרכה ובוכים. הם התנגשו. רצתי אליו, מרימה את הכלב שלי על הידיים, עם כלב כמו שלי אי אפשר לרוץ. הוא עוצר לעשות פיפי על כל צמח... ביחד איתי רצו עוד שניים. אמא עם עגלת תינוק וגבר שטייל עם כלב גדול ברחוב. הגענו אל הילדים המבוהלים והחזקתי גם ברצועה של ה

"איך הכרתם?" שאלתי אותם כשנפגשנו, לקראת שיפוץ שהם רוצים לעשות. שיפוץ שיחלק את הבית לשניים  סוג של פרידה שמאפשרת להשאר קרוב, למען הילדים. שיהיה להם נוח. הם צחקו והיא ענתה לי: "רקדתי איתו בתחנת אוטובוס". ביקשתי מהם לספר לי עוד. הם היו חיילים סדירים בצריפין. היא היתה מ"כית טירוניות ושנאה כל רגע. זה כמעט גרם לה לשנוא אנשים, היא סיפרה. כל מחזור טירוניות שהתחיל, היא היתה מתפללת שכולן יתנהגו יפה ואף אחת לא תגרום לה להשאר שבת עם הכיתה שעליה פיקדה. כל מה שהיא רצתה, זה לחזור הביתה. ולה

"ואז היא שאלה אותי אם אני מאושר. והוסיפה מיד שאני לא צריך לענות לה. שהיא לא יודעת מאיפה צצה השאלה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לשאול. ואמרה שהיא לא חושבת שיש לה זכות לשאול ובטח לא לחכות לתשובה" הוא סיפר לי כשנפגשנו לעצב לו את הדירה שאליה הוא עומד לעבור בקרוב. האישה ששאלה אותו היתה המנהלת שלו בעבודה. "וענית לה על השאלה?" שאלתי אותו. "רציתי לענות, אבל לא היתה לי תשובה. השאלה הפתאומית שלה טילטלה אותי באופן שבכלל לא צפיתי. הרגשתי שאני מתפתל ומורח. אמרתי לה שאני לא מתחמק מלענות, אלא

'אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן אם מישהו אוהב אותי שייתן סימן' אמרה לעצמה שלוש פעמים כמו שאומרים בטקסים דתיים ואז שמעה צליל הודעה בטלפון. בהתרגשות פתחה את המסך, לגלות מי זה שנותן לה סימן וראתה שזה היה סמס ממשרד הפנים, שתוקף תעודת הזהות שלה עומד לפוג. 'איזה מן סימן זה? ממתי יש תוקף לתעודת זהות? איך לזהות שלי יש בכלל תוקף לפי תאריך?' שאלה את עצמה 'ולמה אלוהים צוחק עלי ככה? ביקשתי סימן לאהבה, לא למחיקה' היא היתה מהורהרת כשפגשתי אותה בדירה השכורה שלה,

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

עמדנו יחד בפקק, רכב ליד רכב. החלונות שלה היו פתוחים ובקעה מהם מוזיקה חזקה. היא תופפה על ההגה לפי הקצב. זה היה שיר שלא הכרתי – מהפנט. סוחף. פתחתי את החלון ושמעתי יותר חזק. עדיין לא זיהיתי. "מה את שומעת?" צעקתי לה. היא הסתכלה עלי מופתעת, כאילו הערתי אותה. "מה?" היא צעקה בחזרה, "אני לא שומעת כלום" ושתינו צחקנו. היא החלישה את המוזיקה ושאלתי אותה שוב מה היא שומעת. "זה נקרא ביטר סוויט ג'הנם. שמעתי אותו באיזה לילה בגלגלצ ונדלקתי. גהינום מר מתוק. תמצית החיים" היא אמרה בקול רם. העיניי

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה