לרקוד על מדרגות הרבנות

"איך הכרתם?" שאלתי אותם כשנפגשנו, לקראת שיפוץ שהם רוצים לעשות.

שיפוץ שיחלק את הבית לשניים

 סוג של פרידה שמאפשרת להשאר קרוב, למען הילדים. שיהיה להם נוח.

הם צחקו והיא ענתה לי: "רקדתי איתו בתחנת אוטובוס".

ביקשתי מהם לספר לי עוד.

הם היו חיילים סדירים בצריפין.

היא היתה מ"כית טירוניות ושנאה כל רגע.

זה כמעט גרם לה לשנוא אנשים, היא סיפרה.

כל מחזור טירוניות שהתחיל, היא היתה מתפללת שכולן יתנהגו יפה ואף אחת לא תגרום לה להשאר שבת עם הכיתה שעליה פיקדה.

כל מה שהיא רצתה, זה לחזור הביתה. ולהשתחרר כבר.

הרבה דמעות, הרבה תסכול, הרבה עצבים.

מזל שהיא הקפידה להרכיב משקפי שמש רוב הזמן.

"דיסטנס שימושי לבכייניות" כמו שאמרה.

הוא היה קצין בקורסים של חיל הקשר.

דווקא אהב את מה שהוא עשה.

אהב את החניכים שלו ואת המפקדים מעליו ומתחתיו.

אהב את האלקטרוניקה שנחשבה אז חדשנית והיום נראית פרימיטיבית.

זו כבר היתה שנת הקבע שלו בצבא.

בעיקר אהב את השבתות בבסיס.

"הבית שלי לא היה משהו להתגעגע אליו" אמר לי.

ואז הגיע יום שישי אחד בצהרים, היה חורף.

היא לצערה התעכבה ביציאה בגלל טירונית חצופה,

הוא לשמחתו התעכב בבסיס בגלל בעיה של אחד הקצינים בקורס

והם נפגשו בתחנת האוטובוס.

הם מצאו את עצמם לבד בתחנה, בלי אנשים, בלי אוטובוס. כמעט בלי מכוניות על הכביש.

"לא נתפס, אבל עוד לא היו טלפונים סלולריים לבדוק מתי יש אוטובוס או להזמין מונית.

אפילו לא להתקשר להורים".

הם גילו שהם גרים די קרוב אחד לשניה, רמת גן וגבעתיים

והתפתחה ביניהם שיחה.

הסתבר ששניהם למדו במגמה ריאלית ביולוגית ועשו ביוטופ עם אותו מנחה מאוניברסיטת תל אביב.

היו להם עוד תחומי עניין ותחביבים משותפים.

שניהם ניגנו בפסנתר וזנחו את התחום, למרות שהמשפחות שלהם חשבו שהם מוכשרים.

שניהם אהבו לרקוד – לא היו מאלה שעומדים בצד במסיבות.

"אם זה היה היום, הייתי שואלת אם שמתם מוזיקה בפלייליסט" אמרתי להם.

הם צחקו.

"לא תאמיני, אבל שרנו לעצמנו שירים מגריז והתחלנו לרקוד" הוא חייך.

"ככה בתחנת האוטובוס בגשם?" שאלתי.

"הגשם לא ירד עלינו. לא יודע אם את זוכרת, אבל תחנות האוטובוס בצריפין היו מכוסות במן גגון מעוגל מבטון" הוא ענה לי.

"ברור שאני זוכרת" עניתי. "עשיתי שם טירונות. וגם עשיתי לא מעט בעיות למ"כיות – הייתי צוחקת במסדרים. מזל שאת יותר צעירה ממני ואין סיכוי שהיית מ"כית שלי" הוספתי.

אחרי די הרבה זמן שהם רקדו, הגשם נפסק והם הבינו שאוטובוס כבר לא יהיה.

הם החליטו ללכת חזרה לשער הבסיס ולחייג להורים שלה מהטלפון הציבורי, שיבואו לאסוף אותם.

"חתיכת היסטוריה" היא אמרה.

הם הפכו לזוג.

בשבתות שהיא יצאה, הוא היה בא אליה לישון.

אמא שלה כיבסה ובישלה לשניהם.

הם ידעו מהרגע הראשון שיתחתנו.

שזה הדבר האמיתי.

נולדו להם שלושה ילדים, הילדים נשואים כבר ויש להם ארבעה נכדים.

בשנתיים האחרונות הזוגיות שלהם התעייפה והפכה לנטל.

הם ניסו לטפל ולשקם ולעבוד בזה, כמו שהם יודעים שצריך,

אבל בסוף החליטו לוותר. להיפרד. כל עוד אפשר להיפרד בטוב.

הם החליטו לגור באותה סביבה ולהמשיך לקיים ארוחות משפחתיות בימי שישי כל שבועיים, למרות הפרידה.

הבית שלהם גדול ואירח המון מסיבות ריקודים שהם אהבו לעשות.

אפשר גם חוקית לחלק אותו לשניים. הם כבר בדקו.

"אז במקום למכור את הבית שאנחנו אוהבים, החלטנו לחלק אותו בינינו" היא אמרה.

למעט מאוד זוגות נשארת הקירבה בתקופה הראשונה לפרידה.

למעט מאוד זוגות נשארת החברות גם בתקופה הקשה של ההפרדה.

הם היו מהזוגות האלה.

שאלתי אותם אם לדעתם יש סיכוי שיחזרו.

הם חושבים שלא, אבל לא בטוחים.

הצעתי להם לחלק את הבית באופן כזה, שיאפשר איחוד מחדש אם ירצו.

כמובן שבגלל השינויים, החלוקה הפנימית אם יאחדו תהיה קצת שונה ויהיה צורך לברר מבחינה חוקית את התהליך, אבל לפחות שטכנית זה יהיה קל.

הם שמחו על הרעיון וקיבלו ממני שרטוטי הצעות לחלוקה אפשרית.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב