האדם הוא מכונת חרא

שתיתי איתה עראק לימונים בפארק המסילה.

קבענו פגישת היכרות ובהמשכה ללכת לראות שתי דירות ביניהן היא מתלבטת עבורם.

שתי הדירות נגישות ועם חניה נוחה ובשתיהן יש חדר נוסף למטפל עבור אח שלה, אבל שתיהן דורשות שיפוץ משמעותי.

היה חשוב לי להכיר אותה קודם וגם את אחיה דרכה, בכדי שאוכל לייעץ לה לאיזו דירה יש פוטנציאל יותר טוב להיות בית עבורם.

אישה נאה מאוד, בסוף שנות החמישים לחייה.

היא מעולם לא התחתנה ולא היו לה ילדים.

יצאה לדייטים בודדים וגם עם גברים שהיו מעוניינים בה, לא היה לה שום חשק להמשיך.

היא סיפרה שברגע שכיוונו לרצינות במערכת היחסים, היא ברחה. התכנסה בתוך עצמה.

"אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה שבין נשים וגברים. אפילו נגעלתי" אמרה.

שאלתי אותה אם פעם הרגישה משיכה למישהו שפגשה והיא ענתה בשלילה.

"אני חושבת שבעיקר נמשכתי לרעיון. רעיון של משפחה. רעיון של להיות כמו כולם, כמו שמצופה ממני.

אבל לא הצלחתי ליישם את זה אף פעם ובשלב מסויים ויתרתי" היא הוסיפה.

"לאישה כן הרגשת פעם משיכה?" שאלתי אותה בעדינות, אחרי שני שוטים של עראק, כשהרגשתי שיהיה נוח לשתינו לשאול שאלות עמוקות יותר.

"גם לא. ואני לא יודעת אם לא נמשכתי או לא הרשיתי לעצמי להמשך" היא ענתה.

"את יכולה לשלוט בזה?" שאלתי אותה.

"אני פשוט מפרקת את האדם שמולי לחלקים. גם נשים וגם גברים.

יש את החלק של המראה החיצוני, של העניין שאותו בן או בת אדם מעוררים בי, יש את הריח ואת סגנון הדיבור ויש את כל השאר.

בכל מי שאני פוגשת יש חלקים מושכים וחלקים דוחים.

ואז אני מנסה להחליט מה יותר, אם זה יותר מושך או יותר דוחה. וזה תמיד דוחה.

תמיד זה מגיע לזיעה ולחרא.

אני כמובן מתכוונת לפגישות על רקע אישי, רומנטי. לא לפגישות עסקיות, שאז אני מאוד עניינית.

אל תדאגי, את לא דוחה בעיני" היא אמרה וצחקה.

צחקתי גם. אמרתי לה שאני מספיק בטוחה בעצמי בכדי לא לעשות השלכות אישיות ממה שהיא מספרת.

היא חייכה בהקלה.

שאלתי אותה אם היא שלמה עם עצמה. עם ההחלטה לוותר על החיפוש אחרי זוגיות.

הרי תמיד יש תקווה שבסוף יגיע האדם הנכון לחיים שלנו.

היא אמרה שהיא לגמרי שלמה. שהיא מאוד אוהבת את הלבד שלה ולא מרגישה בודדה או חסרה משהו.

ביקשתי ממנה לספר על אחיה, איתו היא עומדת לגור.

ידעתי מראש שהוא במצב סיעודי למרות גילו הצעיר יחסית, אבל לא הרבה מעבר לזה.

היא סיפרה שאח שלה בדיוק הפוך.

היה נשוי שלוש פעמים ויש לו ארבעה ילדים משתיים מהנשים.

"את מבינה? אלוהים חילק את הזוגיות בצורה לא שיוויונית" היא צחקה שוב.

סיפרה שהגירושים שלו היו כל כך מכוערים, שהוא נשאר לבד.

הנשים לא בקשר איתו והילדים לא בקשר איתו. גם חברים כבר לא.

ההורים שלהם נפטרו לפני כמה שנים, בהפרש תאריכים די צפוף ושניהם נשארו המומים,

בתחושת יתמות חזקה ובאחיזה זו בזה, כאילו היו האנשים היחידים בעולם.

ואז יום אחד היא הרגישה שמשהו אצלו לא בסדר. שהוא איטי יותר וקצת מבולבל.

בהתחלה חשבה שהוא עייף, או לחוץ.

אבל המצב החמיר.

תוך פחות משנה הוא הגיע למצב סיעודי מבחינה פיזית, בקושי זז והפסיק לשלוט בגוף

ומבחינה קוגניטיבית הוא הגיע לקטסטרופה, כמו שאמרה.

דיבור לא ברור, המון מילמולים לעצמו ובלי קשר למציאות ולמי שסובב אותו.

אפילו אותה לא תמיד זיהה.

היא עברה לגור בדירה הגדולה שלו, כדי לעזור לו, אבל גילתה שזה קשה לה מדי. גם רגשית.

מבחינתה, גם אח שלה האהוב, האדם היחיד שהיה כל כך קרוב אליה, הפך למכונת חרא.

"אוכל ומחרבן. סליחה" היא הסבירה.

היא שתקה, בעיניים דומעות.

אחרי שהבינה סופית שהמצב שלו לא ישתפר, פנתה לבית המשפט והפכה לאפוטרופוס שלו.

בשלב הזה הגרושות שלו התעוררו וניסו לדרוש חלק ברכוש ובהחלטות, אבל בית המשפט פסל את האפשרות הזו.

היא מכרה את הדירה שלה, אחר כך תמכור גם את שלו, אחרי שיעברו לבית חדש ונוח לשניהם.

שאלתי אותה אם ידוע מה גרם למצב שלו.

היא אמרה שהרופאים לא יודעים להסביר, אבל בתחושה שלה זה היה שילוב של בדידות וסמים.

ועכשיו הוא כבר לא זוכר אפילו לעשן. ואם הוא נזכר, הוא לא מצליח לתפעל סיגריה בעצמו.

דיברנו עוד, בעיקר על התחושה שמבחינתה תגרום לדירה להפוך לבית.

דיברנו על שייכות ועל הרגלי החיים שלה.

ואז הלכנו לראות את הדירות.

אחרי השיחה המשמעותית בינינו, הבחירה היתה יותר קלה. והיא שלמה איתה.

ומוכנה נפשית ותקציבית לשיפוץ.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב