מה את שמחה?

"מה את שמחה? תמחקי את החיוך הזה כבר" אמר לה אבא שלה חצי בצחוק, בתחילת הפגישה איתי ופנה אלי להסביר:

"מאז שהיא התגרשה היא חושבת שהיא בקייטנה. לא מבינה בכלל למה היא נכנסת וממה אני מודאג".

"נו אבוש" היא אמרה לו ברכות "אני אסתדר, אל תהיה כל כך סאחי"

"תראי מה זה – סאחי היא קוראת לי. סאחי זו מילה שהשתמשנו בה עוד לפני שהיא נולדה, רק בסיטואציות לא חינוכיות ואני לא אפרט עכשיו" אמר לי וקרץ, כאילו הבת שלו עדיין קטנה ולא יודעת את הקשר המילה.

הם קבעו איתי פגישה בקפה הנחמד בחורשה שליד הבית שלי.

ההורים תושבי השכונה ופה גידלו את הילדים.

היא הבת הצעירה שלהם, הרביעית אחרי שלושה בנים.

ולפי הסיפור שסיפר לי – היא המדאיגה שבהם.

"בכל משפחה יש ילד אחד שמחזיק בתואר הילד המדאיג" אמרתי לו.

"אבל ממה אתם מודאגים? היא נראית לי די מפוקסת על החיים שלה" הוספתי.

"ממה אנחנו מודאגים? זה התחיל כבר כשהיתה קטנה. האחים שלה היו תלמידים טובים ואיתה ביקרנו הרבה אצל המנהלת והיועצת. היא לא מבינה מסגרות והישגים.

האחים שלה למדו – שניים מהם עורכי דין ואחד יהיה רופא בקרוב. היא היחידה שאפילו לא עשתה תואר.

האחים שלה נשואים עם ילדים והיא היחידה שמתגרשת לפני שעשתה ילדים.

זה נכון שהיא מתפרנסת, אבל אין לה בחיים שום ביטחון.

עד שהתחתנה עם איש הייטק שמרוויח טוב וקבוע – היא החליטה להתגרש ממנו"

הוא סיפר.

"אוי אבוש, עברנו על זה כבר כל כך הרבה פעמים.

מה זה משנה שהוא הרוויח טוב אם היה לי רע איתו?

אם הייתי נשארת איתו והופכת לאמא אומללה וסובלת הייתם מרוצים?" היא צחקה צחוק גדול.

אבל הצחוק שלה הסתיר כנראה הרבה לבטים ומלחמות פנימיות.

"תביני. התחתנתי עם הייטקיסט שהיה נשוי קודם כל לעבודה שלו.

הוא הרוויח טוב זה נכון וגם היו לו אופציות בחברה.

זה התחיל מאוד יפה אבל לאט לאט עבר למרירות וטענות.

בדיוק על מה שההורים שלי דואגים ממנו.

שאין לי תואר, שאין לי ביטחון כלכלי.

זה שאני עושה משהו שאני נהנית ממנו וגם מרוויחה לא רע – לא משמח אותם.

הם בוחרים להתמקד בדאגות.

ובעלי בהדרגה עבר גם להתמקד בזילזול בכל מה שעושה לי טוב.

עד הרגע שהוא עשה לי כל כך רע, שהייתי חייבת לברוח.

אז רק לביטחון בעתיד יש משמעות? ומה עם אושר בהווה?

ובכלל איזה ביטחון יש היום בהייטקס?

כל רגע הוא הימור – לא כל החברות שורדות" היא סיפרה לי.

"היא צודקת" אמר לי אבא שלה "אבל איך אני יכול לא לדאוג?"

"אבוש מרוב שאתם כל הזמן דיברתם כמה אתם דואגים לי ואמרתם לרועי כמה אתם דואגים לי, הוא נכנס לזה גם כן והתחיל ללחוץ עלי להחליף מקצוע והתחיל לזלזל במה שאני עושה, למרות שהכנסתי כסף הביתה. למרות שהסברתי לו שאני עוסקת בחלום שלי, במה שאני אוהבת, הוא לא הצליח לקבל את זה.

וככה לאט לאט הוא התחיל לזלזל בי" היא הטיחה באבא שלה בכאב.

"טוב שאת מאשימה אותנו בגירושין שלך. תיכף תגידי שאנחנו רוצים לעשות לך רע" הוא ענה לה.

"אני יודעת שלא רציתם לעשות לי רע, אבל לא ראיתם מה טוב לי" היא ענתה לו בשקט.

הקשבתי להם, אבא מודאג ובת שבטוחה בעצמה, ביכולת שלה להתפרנס ומתעקשת ללכת עם הלב שלה.

אני אישית, מרגישה באושר שלה הישג משמעותי, בודאי בתקופה כזו..

"רועי קוראים לגרוש שלך, נכון?" שאלתי אותה "רועי אוהב את מה שהוא עושה?"

"היו ימים שהוא אהב והיו הרבה יותר תקופות שהוא שנא ורצה לחפש משהו אחר או לצאת לחופש, אבל ראה את התועלת הכלכלית בעבודה שלו, גם בתקופות הקשות. הוא תמיד אמר שבגלל שאני מעופפת הוא לא יכול לעזוב" היא סיפרה.

"יכול להיות שקצת כאב לו לראות אצלך שיקוף הפוך למה שקורה אצלו? בגלל שגם עשית מה שאת אוהבת וגם התפרנסת מזה?" שאלתי בעדינות.

"בדיוק" היא ענתה לי. "והכי כואב לי שזה התחיל מזה שההורים שלי, שאני יודעת שהם דואגים לי, שידרו לי ולו כל הזמן שאני מתנהלת לא בסדר ולא באחריות. כאילו שהאחריות צריכה לגרום לנו סבל".

היה כאב וצער בדברים שלה, אבל היתה גם השלמה וידיעה שאוהבים אותה ודואגים לה.

"ומה עכשיו? מה את רוצה שיהיה מעכשיו בחיים שלך ובדירה החדשה?" שאלתי אותה.

"קודם כל אני רוצה להיות מאושרת. אני מאושרת, גם אם יש רגעים קשים ואני מתעקשת להמשיך בזה. ואני לא מוכנה שיגידו לי למחוק את החיוך. זה קודם כל.

ובדירה – אני רוצה שיהיה חדר שינה בשבילי וחדר עבודה יותר גדול, שאני יכולה לעשות בו את הסדנאות שאני מנחה. אפילו על חשבון הסלון והמטבח שיכולים להיות קטנים.

ואני רוצה צבע.

הרבה חיים וצבע שזה ירגיש לי כמו הבית שהוא באמת שלי, כי יצאתי מדירה אפורה"

התשובה שלה היתה מפורטת מספיק לשלב הזה.

הסתכלנו יחד בתכניות של הדירה כפי שהיא היום, לפני השיפוץ ואז הצעתי:

"כמו שאני רואה, אפשר לעשות כאן חדר סדנאות לא קטן ועוד חדר בשבילך

וכשתהיי בזוגיות ואולי אפילו עם ילדים אם תרצי, אפשר יהיה להחליף בין החדרים וגם להפוך אחד מהם לחדר ילדים. אפשר יהיה גם להוסיף שטח מחדר הסדנאות אל המטבח  – לפי מה שיתאים לך באותו זמן.

והמטבח יהיה מספיק גדול בשביל משפחה קטנה.

וברור שהבית ישקף אותך, עם כל העניין והצבעוניות שלך.

מה דעתך?"

העיניים שלה ברקו. ראיתי שהיא שמחה.

"מה אתה אומר אבוש?" היא שאלה אותו בחיוך גדול.

"אני אומר שזה נשמע טוב ואני משריין לאמא ולי את יום שישי הראשון שאחרי השיפוץ לארוחה חגיגית.

רק יש תנאי אחד – אני דורש ממך להמשיך ללכת בדרך שלך ולהיות בטוב גם אם אנחנו דואגים".

"סגור" היא ענתה לו וחיבקה אותו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב