ליידי בעולם של בני זונות

"אני רוצה מטבח קטן וסגור שלא יכנסו אליו האבות של הילדים וגברים בכלל שלא יכנסו" היא אמרה לי בתחילת פגישת ההיכרות שלנו, לקראת השיפוץ.

"תסבירי לי" ביקשתי ממנה.

"מה יש להסביר?" היא ענתה, "מטבח קטן סגור - נפרד מהסלון, שלא יהיה שם בכלל מקום לשני אנשים. שאף אחד לא יוכל לעמוד איתי שם".

"אני מבינה, אבל מאיפה זה בא?" שאלתי אותה.

היא היתה אישה בשנות הארבעים הראשונות לחייה, בלי איפור ובשיער אסוף.

אמא לשני ילדים צעירים שהיא מגדלת בעצמה.

וגם כלב קוקר ספנייל מבוגר.

העיניים שלה נצצו מדמעות, נשקף מהן עצב.

היא השפילה את המבט ושתקה רגע, כמו מתלבטת אם וכמה לשתף.

"את לא תביני. מי שלא היה במקום הזה לא יכול להבין. סתם תחשבי שאני סמרטוט" היא אמרה בשקט.

"תנסי אותי" עניתי לה בהבטחה והחזקתי לה את היד.

והיא סיפרה.

סיפרה על הקינאה האינסופית של בן הזוג שלה לשעבר, האבא של הילדים, כלפיה.

על הביטחון המוחלט שלו שהיא רק רוצה לבגוד בו.

לא חוסר ביטחון בקשר, אלא ביטחון מוחלט שהיא תבגוד.

שהיא איתו רק בשביל נוחות זמנית ובסופו של דבר תעזוב אותו עם גבר אחר, מוצלח ממנו.

"עזבי, את לא תביני" אמרה כמה פעמים במשך הסיפור, אבל אני התעקשתי להקשיב ונראה לי שהבנתי.

היא סיפרה על התקפי קנאה וזעם חוזרים ונשנים, מסלימים.

סיפרה על הפעם שהוא חזר מהעבודה ומצא אותה מקשקשת במטבח עם אבא של חבר של הבן בכור שלהם.

הוא רק איפשר לילד כמה דקות לפני שנפרדים והולכים ובינתיים היא הכינה לבן שלו שקית קטנה עם תפוח חתוך, שיהיה לו לדרך הביתה, כי בדיוק רצה תפוח כשאבא שלו הגיע לאסוף אותו.

באותו ערב בן הזוג שלה נכנס בשקט מוחלט הביתה.

כנראה הרגיש משהו כשראה את הדלת פתוחה ונכנס בשקט, כמו חתול היא אמרה.

הוא עמד בפתח המטבח וראה אותה מדברת בחיוך עם האבא של החבר.

היא ראתה אותו מביט בהם בשקט – הפנים שלו הלבינו ואחר כך האדימו.

הוא פלט שלום חפוז והלך להסתגר במקלחת.

באותו ערב, אחרי שהחבר של הילד והאבא שלו הלכו - היה אחד מהתקפי הזעם הקשים שלו.

בפני הילדים.

הוא צרח עליה שהיא זונה.

שהיא מארחת גברים במיטה ואחר כך מצחקקת איתם במטבח כאילו לא עשתה כלום.

היא ניסתה להסביר שרק חתכה לחבר של הילד תפוח וזה לא הרגיע אותו.

צרח עליה שהיא גם זונה וגם שקרנית.

אחרי שנרגע קצת והיא הרדימה את הילדים המבוהלים, היא נשבעה לו ששום גבר זר לא יכנס איתה למטבח יותר לעולם.

הוא הסביר לה בנחישות שאין דבר כזה רק לחתוך תפוח או רק לשתות קפה.

שכל הגברים חלאות שרק רוצים את הגוף שלה.

שחוץ ממנו אף אחד לא אוהב אותה, רק לשכב איתה הם רוצים.

אמר לה שוב ושוב שהיא ליידי בעולם של בני זונות.

היא סיפרה שבהתחלה הם היו יוצאים לבלות.

ובכל פעם היתה חוזרת פגועה ועצובה כשהיה מטיח בה שהיא יוצאת איתו רק כדי לחפש גברים אחרים.

שכל מבט שלה בהקשבה אל המלצר, או כשמישהו עבר, או כשסתם הסתכלה סביב – היה מתפרש אצלו כאילו היא עושה עיניים.

עד שהפסיקה לצאת איתו למקומות.

סיפרה שניתק אותה מכל החברות והמשפחה, כי כל פעם שהיתה הולכת או מדברת אפילו בטלפון, הוא היה מטיח בה שהיא מחפשת.

שכל המפגשים והשיחות שלה נועדו כדי לנתק אותה ממנו.

כמעט הפסיקה לצאת מהבית בכלל, אפילו עם הילדים, כי זה היה נגמר בבכי.

לא היה שווה לה את ההנאה.

עד שלא היתה בוכה, הוא לא היה נרגע.

היא הפסיקה להתאפר והתחילה לאסוף את השיער ברישול.

עד שהבינה שהילדים שלה תקועים בבית והחליטה להביא לו מתנה ליום ההולדת כלב.

שתהיה לה סיבה כאילו מוצדקת לצאת עם הכלב - לבד ועם הילדים לפארק ולהסתובב בשכונה.

"יש עוד דברים שקרו שאת מרגישה שהשפיעו על אורח החיים שלך?" שאלתי אותה בזהירות.

"בטוח יש. המון. אני אפילו לא מודעת לרובם ולא זוכרת" היא ענתה בכנות. "אבל עובדה שאני לא מסוגלת לצאת עם גברים גם שנתיים אחרי הפרידה ממנו ושאני לא סומכת על עצמי שאני יודעת לזהות מי רוצה לנצל אותי ומי סתם נחמד.

הפסקתי ללמוד באמצע התואר כי הוא היה לחוץ משאר הסטודנטים שלמדו איתי.

והכי קשה שאיבדתי אמון באנשים ואיבדתי את הביטחון העצמי שפעם היה לי".

"כמה שנים הייתם יחד?" שאלתי אותה.

"כמעט עשר שנים" היא ענתה.

"בואי נעשה רגע תרגיל" הצעתי לה. "מוכנה?"

היא הסכימה.

ביקשתי ממנה לחזור עשר שנים אחורה, כמה חודשים לפני שהכירה אותו ולתאר לי את עצמה ואת החיים שלה אז.

היא סיפרה לי שהיתה סטודנטית די מצליחה לתואר שני באוניברסיטה העברית.

שהיתה מוקפת בחברים ומשפחה. שהיתה מבלה הרבה עם החברים, שהיתה מטיילת ואהבה ספורט. שקראה המון ספרים ואהבה ללכת לסרטים – במיוחד סרטים מוזרים, היא חייכה כשנזכרה.

שהיא היתה אדם שמח, עם שיער פרוע ובגדים שקצת חושפים.

שלא חשבה שאי פעם יהיו לה ילדים, אבל שהילדים הם המתנה הכי נפלאה שהיא קיבלה בחיים, אפילו שאבא שלהם לא בתמונה מאז שנפרדו.

"איזה בית היה בחלומות של האישה הצעירה הזו שתיארת, אם היית שואלת אותה אז?" שאלתי.

"בית פתוח. בית מואר וצבעוני ושמח.

בית עם תחושה של מרחב וחופש ועם המון צמחים.

בית שכל הזמן יש בו אנשים.

בית רגוע שטוב בו" היא ענתה בהרחבה.

"ואיפה האנשים בבית נמצאים? גם את והילדים שהם המתנה שקיבלת וגם החברים והאורחים שבאים אליכם, איפה אתם יושבים? איפה ואיך אתם מבלים? מה אתם עושים?" שאלתי.

"בחלום הזה, הילדים משחקים בעצמם ועם חברים איפה שבא להם. אין חוקים נוקשים.

בחלום הזה אני מבשלת ביחד עם הילדים. אנחנו נהנים לבשל וליצור יחד.

אני - בשעות של שקט בחלום, אוהבת לקרוא על הספה בסלון, ליד המרפסת.

עם החברים והאורחים אני גם בפינת האוכל, גם בסלון וגם במטבח" היא ענתה וצחקה.

אמרה לי שעשיתי לה תרגיל ממזרי בשאלות האלה.

"מצויין" עניתי לה בחיוך. "עשיתי לך תרגיל ממזרי בכוונה.

ועכשיו לאישה הזאת מהחלומות שתיארת – אני הולכת לעשות בית.

מבחינתי האישה הזו שהיא את – היא ליידי. נקודה.

ליידי אמיתית.

ליידי שיהיה לה בית מתאים לחיים שהיא חלמה עליהם".

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב