סיפורי שייכות.

"זה מעניין" אמרתי לה, "בספרי הפסיכולוגיה נתקלתי רק במקרים של שינוי לרעה באישיות בעקבות פגיעת ראש". היא חשבה רגע וענתה: "כנראה שככה זה הטבע האנושי. אם משהו משתנה לרעה, אנחנו רצים להתלונן ולחפש פתרון. אם משהו טוב קורה, אנחנו יושבים בשקט ולא מאמינים. את מבינה? אולי המקרים של השינוי לטובה בכלל לא מוכרים למדע" היא צחקה והוסיפה: "תאונת הדרכים הזאת הצילה לנו את הנישואים וגם את העסק". הם הזמינו אותי לפגישת יעוץ במשרדים שלהם בעיר קטנה בשרון, לקראת שיפוץ שהם שוקלים לעשות בעקבות התרחבות

"את חושבת שהוא אבא שלה?" שאלה אותי ילדה שעמדה לפני בתור לקופה בסופר הקטן. "אני באמת לא יודעת" עניתי לה, "זה לא ממש ברור מהמראה שלהם". "אבל למה היא מתלבשת ככה?" היא שאלה והביטה לי בעיניים. "אולי זה מוצא חן בעיניה, אולי זה הטעם שלה" עניתי בסבלנות. "בחיים אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת ככה. גם לא כשאני אהיה גדולה" היא אמרה בנחרצות. "אני לא בטוחה. הורים הרבה פעמים לומדים לקבל את הטעם והבחירות של הילדים שלהם". עניתי כאמא וכמעצבת. "את לא מכירה את אמא שלי. אין סיכוי בעולם" היא אמרה. ה

זה היה סוג של בדיחה פנימית, ביני לבין עצמי. חלום שברור היה לי שהסיכוי להגשים אותו הוא אפס, מה גם שהיה לי ברור שברגע האמת המוסר יגבור עלי ואני אחליט לא לקחת חלק בסחר בבני אדם. חלום ברמה של חופש פעולה מוחלט, תקציב לא מוגבל והזדמנות לעיצוב דרמטי עד גרוטסקי. אמרתי את זה מדי פעם, הרבה אנשים שמעו. רובם צחקו ביחד איתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון ממנו. "שלום זו ענבר המעצבת? אני רוצה שתעצבי לי בורדל" הוא אמר במהירות והקול שלו עלה קצת ממילה למילה. נשמתי. וחייכתי. "תסביר לי ל

"תסביר לי רגע מה זה אומר שלא חזרת מהמלחמה. אתה הרי פה איתי" ביקשתי ממנו. "אני כאילו פה איתך. אבל לא באמת. עזבי, בואי לא נכנס לזה. אף אחד שלא היה שם לא יכול להבין. גם מי שכן היה בקושי מבין בעצמו מה קרה" הוא ענה לי. הוא היה בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. החיים שלו התפרקו ביום ההוא. אחר כך העבודה. אחר כך גם המשפחה. עכשיו, אחרי כמה חודשים בדירה שכורה – הוא קנה לעצמו דירה קטנה שיוכל להביא אליה את הילדים והזמין אותי ליעוץ, לראות אם וכמה ישפץ. הוא שתק. אבל בשתיקה שלו ובמבט החודר היתה

"כן כולם אומרים לי שאני דומה לה" היא צחקה והוסיפה: "אבל רק בגלל הפרחים על הראש, בלי החיבור בגבות". "היית במקסיקו? בבית שלה?" שאלתי. "עדיין לא. זה החלום שלי. והחלום האמיתי שלי הוא שאחרי השיפוץ ישאר לי כסף לטוס לשם" היא צחקה שוב "אבל נראה לי שזה חלום שלא יתגשם". "אולי כן. בואי נחשב את העלויות, ננסה לשמור כסף" עניתי "אני מאמינה שבכל שיפוץ או בניה, צריך להגשים לפחות חלום אחד". הגעתי אליה לפגישת יעוץ לקראת שיפוץ. בשיחת הטלפון היא סיפרה לי שאחרי תאונה קשה, עברה לכיסא גלגלים והיא צר

ושכח לרדת... הוא פשוט נשאר שם, איפה שאין גיל, שאין כאב. כמו המלאכים בחלום יעקב - עלה וירד בסולם שראשו בשמיים, עלה וירד שוב ושוב. ובכל פעם שירד חזרה מהשמיים – סיפר משהו. פעם סיפר על השירה החסידית ששמע, חילוני שכמותו, עדיין מלאכים חסידיים שרו לו בעליה ובירידה. אולי כי אבא היה נקי כפיים ולב. אם בדורותינו פגשתי צדיק תמים – זה היה אבא שלי. פעם כשירד בסולם, סיפר חוויה מילדותו – למשל על בית החרושת הקטן לריבות, שבמרתפו היה בית מלאכה לנשק של ההגנה וכילדים נהגו להסתובב שם ולקוות שיכניס

"מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל החטופים יהיו כבר פה?" שמעתי מישהי שואלת במעגל נשים בקצה הנמל, כשעצרתי לרגע לצלם את הים ולקשור את השרוך...

על חוש הראיה, כוחה של אשליה אופטית ואיך אפשר להשתמש בידע הזה בעיצוב פנים? למה חשבתי עכשיו על כל זה? תכלס – בגלל "הזמר במסכה". אני יושבת...

איך מאפשרים מעבר אוויר ואור מבחוץ ועדיין שומרים על הפרטיות? משרביות. משרביה היא אלמנט עיצובי שהתפשט לעולם כולו ומקורו באדריכלות המסורתית...

פריטי עיצוב שנאספו בקפידה משרים אופי ותחושה נעימה. בתמונה: מנעול עתיק סיני. אוסף פרטי. לא סטנדרטי... #טיפים #השראה #עיצוב #סטיילינג...