מונולוגים מהתחנה

המון זמן היא ישבה בתחנת האוטובוס.

והאוטובוס לא בא.

עברו אוטובוסים אחרים.

האפליקציה אותתה שעכשיו האוטובוס שלה מגיע.

ושוב הוא לא הגיע.

אולי היתה הפגנה שעצרה את התנועה.

אולי פקקים.

אולי נהג מתוחכם שלמד לעשות דרכי קיצור ולהגיע הביתה מוקדם, אם אין לו נוסעים.

חשבה לעצמה שזו ההוכחה שבכלל לא כדאי לנסוע פה בתחבורה ציבורית.

רק ברכב פרטי.

שקלה לחזור הביתה ולקחת את האוטו.

נזפה בעצמה שהיא לא מפנימה את חוקי המשחק החדשים שבהם יהיה מקום רק לרכב שיתופי.

אולי אפילו רובוטי.

אולי יגידו בסינית את נקודת היעד, והרכב ייסע לשם לבד.

ובכלל איפה היא תחנה במרכז הצפוף של תל אביב?

היא כבר היתה באיחור משמעותי והחליטה לשחרר שליטה.

לשחרר שליטה מהזמן, מהדרך, מהציפיות שלה להתנהלות מתקדמת של הרשויות.

ואז היא התחילה לשמוע.

חלקי שיחות.

רובם מונולוגים. חלקם חצאי שיחות בטלפון – רק את מי שהיה בתחנה שמעה ולא את תשובות השותפים לשיחה בצד השני.

חלקיקי חיים.

רמזים של בתים.

היא ישבה בשקט והקשיבה.

כבר לא חשבה על האוטובוס.

"ומה הבאת לה? הבאת לה פעם משהו? רק את עצמך הבאת. עומד כמו בוק תקוע לה במטבח. ישן לה שנצ כשהיא עובדת. אז מה אם אתה יפה. אתה חושב שזה מעניין יותר מעשר שניות? יותר מדייט ראשון? אתה לא ואזה של פרחים. אתה לא מתנה. אתה מטלה. אתה כאילו נוכח אבל אתה לא עושה כלום והיא משלמת הכל. פעם אחת היית מביא לה סופר שלם. אתה מכביד. זה ניצול אתה לא מבין?"

היא ניסתה לדמיין מי הננזף בצד השני של השיחה. האם זו הטפה לבן סורר? לחבר? למתאמן?

ומה מרגיש הגבר היפה בצד השני שהפסיד כנראה את אהובתו בגלל ההתנהגות שלו?

"אסור לטעות. אצלך אסור לאף אחד לטעות. מי שטועה הלך עליו"

זעקה אישה צעירה למישהי בטלפון.

לאמא שלה? למורה שלה?

"לפי הפונפון יש לנו את אותה ספרית כלבים"

אמר בחור עם כלב מגונדר לגבר מבוגר עם כלב גדול.

היא חשבה שזה מעניין, שאפילו מספרת כלבים יכולה לייצר סוג של קהילה עם מאפיינים מזוהים.

"נמאס לי מדירות שכורות"

אמר גבר צעיר עם תיק על הגב.

למי הוא מספר את זה? אולי לבת הזוג שלו? אולי הוא חוזר לגור אצל ההורים? אולי קונה דירה?

הוא נשמע מיואש.

שלושה חיילים עם תיקים גדולים ונשק הגיעו לתחנה ודיברו ביניהם בקול, עם תנועות ידיים.

"אני כבר לא מרגיש כלום. ברגע יכול לפרוק עליך כדור" אמר אחד מהם והשניים האחרים הנהנו בשקט.

"כן אחי. נהיינו אטומים. אנחנו נראים קשוחים אבל סגרנו כדי לא להרגיש"

"רציתי להביא פרחים לאמא שלי אבל הכל כבר סגור וגם המילה פרחים.. לא בזין שלי לשמוע אותה יותר"

אמר חייל שני והחברים שאיתו הנהנו.

"נראה. אולי בעזריאלי עוד יהיו זרים. חחח זרים. לא רוצה יותר זרים" והם שקעו בשתיקה.

האוטובוס שלהם הגיע והם חיכו בסבלנות ליורדים, למרות שהיה ברור שמה שהם הכי רוצים זה להוריד את התיקים מהגב ולנוח קצת.

ולהגיע הביתה.

השיחות של החיילים ציערו אותה. מאוד. והדאיגו.

"סעי סעי תני כבר גז. אני גמרתי ללמד נהיגה" צעק נהג האוטובוס שלהם על מכונית שעדיין לא הספיקה לעכב אותו, הדלתות שלו עדיין היו פתוחות.

למה כל כך ברור לו שזו נהגת? זה היה נהג גבר. היא ראתה מהצד.

ולאן נעלמה הסבלנות שלו כמורה לנהיגה שכנראה פעם היה?

ולאן נעלמה הסבלנות של כולנו?

"ועכשיו היא רוצה שלישיה ומסיבות של החלפות. את מבינה? לא מספיק בגדה בו מסכן. כל הזמן אומרת שחיים רק פעם אחת ועם המצב כאן גם לא יודעים מתי יגמרו החיים האלה אז צריך עכשיו להגשים הכל"

צחקו שתי נשים מטופחות והתיישבו על הספסל בתחנה. כנראה ריכלו על חברה משותפת.

"אבל מה את רוצה? לפחות היא משתפת אותו. רוצה אותו איתה בחוויה. להעיר אותו קצת. שלושים שנה. לפחות מספיק כנה להגיד לו ולא לפרק ישר"

"רק לראות את הפרצוף שלו כשהיא מדברת על זה. איזה מסמיק הוא מכל שטות"

והן צחקו.

כשהאוטובוס שלה הגיע – היא עלתה והסתכלה בשעון. ארבעים דקות איחור.

וחיים.

ובתים.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב