לפרק את הבית וללדת

"את בסדר?" שאלתי אותה בהיסוס.

היא יצאה מבניין מגורים, אולי הבית שלה - בהליכה מאוד איטית ונראתה כאובה.

אישה צעירה בהריון, הולכת כפופה ומחזיקה את הבטן בשתי הידיים, כאילו חוששת שתיפול לה.

היא נראתה לי בערך בחודש שמיני, למרות שאי אפשר באמת לדעת.

"יש לך צירים? כואב לך?" שאלתי אותה.

היא הסתכלה עלי בעיניים מלאות דמעות והיתה לי תחושה שהיא חוששת שגם הדמעות יפלו לה, לא רק הבטן.

זה לא הרגיש לי כמו כאב פיזי כשראיתי את העיניים שלה.

"בואי נשב פה רגע על הספסל. רוצה לדבר קצת? או לשבת בשקט יחד?" שאלתי עוד.

ואז הדמעות התחילו ליפול.

בשיטפון.

במפלים.

ישבנו על הספסל שהיה שם, ברחוב התל אביבי הקטן והיא בכתה את נשמתה, בלי להוציא מילה.

"אני יכולה לחבק אותך? את נראית לי בגיל של הבת שלי" אמרתי לה בשקט

והיא קרסה לתוך החיבוק שלי.

ובכתה – עכשיו כבר בקול רם ממש.

בכי של כאב עמוק, שנשמע מעורב עם זעם, עם חוסר אונים. עם צער נורא.

ישבנו ככה, כשהיא בוכה בחיבוק שלי ולא אמרתי מילה.

בכיתי איתה. מתוך הבכי שלה צפו ועלו גם הכאבים שלי, שחשבתי שעברתי אותם וגם כאלה שהדחקתי ביודעין כי לא רציתי לעבור אותם. כי ידעתי שאני לא מסוגלת.

ועכשיו הם עלו.

לא היה לי טישיו בתיק, אבל מצאתי מגבון יבש וישן שלקחתי פעם מאיזו מסעדה.

היא ניגבה את הפנים, רק כדי לעשות מקום לעוד דמעות.

"אני מפרקת את הבית" היא אמרה לי כשהבכי נרגע לרגע.

אני צריכה עוד שעתיים לאסוף את הילדה מהגן ולספר לה שאני מפרקת את הבית.

ואז לבוא הביתה, לארוז ולנסוע להורים שלי שאף פעם לא אהבו את בעלי

ועוד שבועיים ללדת.

בלי בית.

בלי בעל.

עם ההורים שלי המעיקים. הצודקים.

ואני לא יודעת מה יהיה אחר כך.

רק ללדת ולגמור עם זה" היא אמרה ושוב הוצפה בגל של בכי נורא.

"רוצה לשתף אותי מה קרה?" שאלתי בשקט.

אנשים עברו ברחוב והסתכלו.

אבא עם ילד התיישב בספסל מולנו והוציא שני חצאי כריך מהתיק של הילד, של מה שנראה כמו לחם עבה עם קוטג'.

האבא התחיל לאכול בלי לשים לב למה שקורה מולו.

הילד הביט בנו, אמר משהו לאבא שלו בשקט והצביע עלינו.

האבא נבהל ושאל אותי אם אנחנו בסדר. אם צריכות עזרה.

הודיתי לו בנימוס והם הלכו משם.

והיא סיפרה.

"התקשרתי אליו כמו תמיד לקשקש קצת, בהפסקה בשיעור שלי בזום.

הוא ענה מיד, אמר לי שהוא מוריד תיכף מישהו מהאוטו וחוזר אלי.

אבל הוא לא סגר את הטלפון, רק הניח אותו.

אני לא יודעת למה אני לא ניתקתי, משהו אמר לי להמשיך להקשיב...

לא שמעתי קולות של רכב ופתאום שמעתי אישה צועקת.

היא צעקה: עוד עוד עוד...

הלב שלי עצר.

התחלתי לרעוד בכל הגוף.

מההלם.

ומהעלבון.

הרגשתי שחטפתי אגרוף בבטן, ממש איפה שנמצא התינוק שלנו.

הרגשתי שהוא הורג לנו את התינוק.

ואז הרגשתי שאני רוצה שהתינוק הזה ימות.

שאני לא יכולה להחזיק אותו בתוכי.

שהוא טמא.

ונבהלתי וסגרתי את הטלפון.

מיד הבנתי שעשיתי טעות שניתקתי.

הייתי צריכה להתקשר מהטלפון של הבית אל המספר השני שלו ולהגיד לו שאני שומעת הכל.

אבל כבר ניתקתי.

נכנסתי להתקלח.

ניסיתי למחוק הכל.

אבל הכאב והרעידות רק התגברו.

יצאתי מהמקלחת והוא התקשר.

אמרתי לו ששמעתי הכל.

ששמעתי אותה צועקת עוד.

והוא הכחיש, את מבינה?

הוא אמר לי שאני משוגעת. שההורמונים חירפנו אותי.

התעקשתי ששמעתי אותו מזיין.

והוא אמר לי שבטח טעיתי במספר.

את מבינה?

הוא מנסה לעשות ממני סתומה.

איך טעיתי במספר? זו השיחה שדיברתי איתו והוא לא ניתק ושמעתי הכל.

שמעתי אותו עם אישה אחרת.

והייתי חייבת לצאת מהבית. לנשום.

את מבינה?" היא שאלה אותי בעיניים מתחננות, מבקשות הבנה.

"אני מבינה" אמרתי לה "ואני מאמינה לך".

ישבנו שם בשתיקה כואבת דקות ארוכות.

"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי אותה.

"אני לא יודעת. לא נעים לי לבקש, אבל אולי רק אם יש לך זמן, תבואי איתי לגן של הילדה ותישארי איתנו עד שאני אארוז?" היא שאלה אותי במבוכה.

הלכתי איתה לגן והביתה ושיחקתי עם הילדה המתוקה שלה בסלון עד שהיא ארזה, אחרי שסיפרה לה שאני המרצה שלה מהאוניברסיטה שבאה לבקר.

שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה לעזוב עכשיו, אם היא שלמה עם זה.

היא היתה בטוחה והחלטית.

אמרה שהיא לא מסוגלת לראות אותו.

שהיא חייבת לשמור על התינוק בבטן.

שתשלח לו הודעה שנסעה עם הילדה להורים שלה.

הצעתי לה לא להתאמץ ולארוז הכל עכשיו כשהיא במצב כזה.

אולי לארוז דברים לשבוע שבועיים, כמו לחופש - עד הלידה ואחר כך לראות איך ולאן היא מעבירה את השאר. לקחת רק את מה שחשוב כרגע.

היא קיבלה את זה וארזה שתי מזוודות.

שאלתי אותה אם היא רוצה לספר עכשיו לילדה מה קרה או להמתין קצת עד שהיא תהיה מסוגלת לחשוב איך ומה להגיד.

היא אמרה שתחשוב על זה בדרך, בנהיגה, כשהילדה תירדם.

והיא התעקשה לנהוג בעצמה.

לא רצתה שההורים יבואו לקחת אותה. גם לא אחיה.

לא היה לה כוח לאף אחד והיא רצתה את זמן הנהיגה לעצמה, עם חלון פתוח.

"את יודעת" היא אמרה לי לפני שיצאנו מהבית ועזרתי לה להכניס את המזוודות לאוטו, "זה היה בית החלומות שלי. הוא ניפץ לי את החלומות. הוא ניפץ את הבית, לא רק את הלב שלי".

היא הושיבה את הילדה בכיסא שלה מאחור, חגרה אותה והתחבקנו.

היא לקחה ממני את מספר הטלפון שלי, להודיע לי כשתלד

ונסעה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב