סיפורי שייכות.

"תסבירי לי רגע מה זה אומר שהתמכרת לנרקיסיסט?" ביקשתי ממנה. היא התגרשה לפני שלוש שנים והצליחה בעזרת ההורים לקנות בית קטן וישן בדרום העיר. הבית צריך שיפוץ יסודי והיא הזמינה אותי לפגישת יעוץ. והיא הסבירה: "כשפגשתי אותו בהתחלה, הוא הפציץ אותי באהבה. היה מתקשר ומחזר בלי סוף. הוא החמיא לי כל הזמן, אמר כמה הוא אוהב אותי וכמה לא נראה לו שיוכל לחיות בלעדי. מהשבוע הראשון שלנו הוא כבר תכנן איך אני עוברת לגור איתו. כבר ידע איך ייראו ואיך יקראו לילדים שלנו. הייתי צעירה, קצת אחרי השחרור מה

בשאלון ששלחתי לו לפני פגישת הייעוץ לקראת שיפוץ שרצה לעשות, שאלתי מה הוא רוצה להרגיש בבית המחודש, מה חסר לו בבית הקיים, מה הסיבה לשיפוץ שהוא עומד להכנס אליו. הוא ענה על השאלות האלה בתשובה אחת, בכנות ובמעט מאוד מילים: "כמיהה. יש בי כמיהה למגע. געגוע". ביקשתי ממנו להסביר לי למה התכוון. הוא סיפר שנמאס לו מזמניות. שנמאס לו מעבודות זמניות. מנשים זמניות. מבתים זמניים. "מה זאת אומרת בתים זמניים? זה לא הבית שלך?" שאלתי אותו. "זה אכן הבית שלי. בטאבו. אבל לא בלב. אף פעם לא הרגשתי כן בבי

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו. "את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל. זה בא מהילדות שלי" היא אמרה. "מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה. "לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי. סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית. אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמ

היא נכנסה לחדר המיון, הולכת מהר לפני אמה המבוגרת, מזרזת אותה בצרפתית. לא היה לה מושג בשלב הזה שאני מבינה אותה. הן כמעט התמקמו בקצה שורת הכיסאות שמאחורינו. ליוויתי אותן במבט, מנחשת מה יקרה ברגע הבא. ואז הן ראו אותו יושב מולן. בחור צנום ומלוכלך, עם זקן ושיער ארוכים, אזוק בידיים וברגליים באזיקי מתכת מבריקים, מלווה בשוטרת אחת וארבעה שוטרים גברים. היא נבהלה ואמרה לאמה בשקט, בצרפתית, שתבוא מהר כי עדיף לשבת במקום אחר. הן התיישבו לידינו, עייפות. כולם קצת עייפים בתקופה הזו, לא מפתיע.

"זה מעניין" אמרתי לה, "בספרי הפסיכולוגיה נתקלתי רק במקרים של שינוי לרעה באישיות בעקבות פגיעת ראש". היא חשבה רגע וענתה: "כנראה שככה זה הטבע האנושי. אם משהו משתנה לרעה, אנחנו רצים להתלונן ולחפש פתרון. אם משהו טוב קורה, אנחנו יושבים בשקט ולא מאמינים. את מבינה? אולי המקרים של השינוי לטובה בכלל לא מוכרים למדע" היא צחקה והוסיפה: "תאונת הדרכים הזאת הצילה לנו את הנישואים וגם את העסק". הם הזמינו אותי לפגישת יעוץ במשרדים שלהם בעיר קטנה בשרון, לקראת שיפוץ שהם שוקלים לעשות בעקבות התרחבות

"יודעת מה זה שורשים? יודעת איך זה מרגיש?" הוא שאל אותי אחרי שדיברנו קצת. "הילדים שלי אף פעם לא יגדלו במקום אחר. אני לא מוכן לזה. שישרף הכל" הוא הוסיף. הגעתי אליו לפגישה ראשונית לקראת שיפוץ שהוא מתכונן לעשות. הוא קיבל עלי המלצות חמות מלקוחות שכבר הפכו למשפחה. ישבנו על כוס קפה שחור בגינה היפה של הבית שלו, בית פרטי בעיר שקטה. הוא גדל בעיר הזו, שפעם היתה קטנה וכולם הכירו את כולם. כל המשפחה שלו גרה בשכונה. ההורים, האחים והדודים. פעם קראו לשכונה בצחוק, בשם המשפחה שלהם. הוא סיפר לי