מדעי האמפתיה

"התסרוקת שלך לא משהו" הוא אמר לה בקול רם בזמן שישבו בחדר ההמתנה למעבדה של קופת החולים.

היא ניסתה לסדר את השיער, מביטה במבוכה באנשים שחיכו שם מוקדם בבוקר.

"לא, עכשיו אין לך מה לעשות עם זה. תישארי כבר ככה". הוא אמר לה והיא הפסיקה לנסות.

ויתרה.

הוא הביט סביבו בשעמום ואז קם.

"אני הולך קצת. אם יגיע תורי תקראי לי" אמר לה.

"בוא הנה, קח איתך את הטלפון שאני אוכל להתקשר אליך. אני לא יודעת איפה תסתובב" היא קראה אחריו, אבל הוא כבר יצא אל המרכז המסחרי המתעורר.

היא הישירה אלי את המבט וחייכה בעיניים טובות, רכות.

חייכתי אליה בחזרה.

"הוא לא תמיד היה ככה" היא אמרה לי בשקט ועברה לשבת לידי, עם הגב לכניסה.

"אני בכוונה יושבת עם הגב לכניסה, שלא אראה מתי הוא עובר ומתי הוא נכנס חזרה. אני עושה קצת פוס מהצורך הזה שלו שאחפש אותו" היא חייכה שוב חיוך נעים.

"אני מקשיבה אם תרצי לשתף" אמרתי לה,

והיא עשתה משהו שהפתיע אותי.

היא הניחה את הראש על הכתף שלי.

כאילו זקוקה לקצת רכות אנושית. אולי נחמה. אולי להפסקה בהתמודדות לבדה.

חיבקתי אותה.

אישה עדינה בסביבות גיל 70, שצמאה לחיבוק.

זה עשה לי עצוב...

הרגשתי את האיפוק שלה, את הריסון העצמי.

והיא התחילה לספר.

"הוא פסיכולוג פורץ דרך. היה פורץ דרך.

הוא מהראשונים שהתחילו לחקור את מדעי האמפתיה.

שמעת על זה פעם? על התחום הזה במדעי המוח?" היא שאלה.

"שמעתי באופן כללי באחד הקורסים שלקחתי באוניברסיטה. נשמע לי מרתק" עניתי לה.

"כן אז זה תחום המחקר שהוא הוביל. נסענו הרבה לאוניברסיטאות בעולם. הוא חקר והרצה.

הוא היה איש נחמד. בן זוג תומך. אבא טוב. מלא אמפתיה. כמו התחום שאותו הוא חקר.

עד שנאלץ לפרוש מהאקדמיה ואז הוא התהפך.

הוא נהיה רשע מרושע. קטנוני. מקניט.

בהתחלה חשבתי שהוא סתם מתוסכל, שהוא פגוע ומחפש את עצמו אחרי שחוקרים צעירים ממנו המשיכו את העבודה שלו וגילו דברים מרתקים בלעדיו.

כשזה נמשך התחלתי לחשוד שיש בעיה.

בתחבולות גררתי אותו לבדיקות ואבחונים.

גזר הדין היה אלצהיימר.

הייתי בהלם. הוא עוד צעיר לאלצהיימר. אני עוד צעירה לטפל במישהו עם אלצהיימר.

הילדים היו מופתעים כשסיפרתי להם.

היחיד שקיבל את זה ברוגע, באדישות, היה הוא.

כאילו תמיד ידע שיום אחד המוח שלו יקום עליו. אולי אפילו ציפה לזה.

ועכשיו ככה נראים הימים שלנו.

בדיקות, כל מני פעילויות שאני יוזמת בשבילו.

מנסים לפגוש את הילדים כמה שיותר, אבל הם מתרחקים ממנו.

בצדק מבחינתם.

הוא מציק, מקנא, מחפש תשומת לב כל הזמן. ממציא קונספירציות וקנוניות נגדו.

אין מנוחה ממנו.

לפעמים אפילו משפיל כמו שראית קודם. כמו שכולם ראו".

הפעם החיוך שלה נראה לי מאולץ.

"את מצליחה לשמור על סבלנות?" שאלתי אותה.

"אני משתדלת כמה שאני יכולה.

תראי הוא לא אשם.

זה כמו דיבוק שנכנס בו ושולט עליו מבפנים.

אני מנסה לחשוב על הזמנים היפים שלנו.

על המון רגעים שבהם היה מאוד טוב אלי.

על חוויות נפלאות שהיו לנו יחד.

על המשפחה שגידלנו.

אבל זה קשה, אני לא אכחיש.

יש הרבה רגעים שאני נשברת.

לריב איתו אין טעם. הוא רק פוגע יותר. ממילא לא מבין מה אני רוצה ממנו ומה לא בסדר בהתנהגות שלו. הוא בטוח שאני נטפלת אליו סתם.

אז אני נושמת. מקפידה לחייך. משננת מנטרות מרגיעות כשבא לי להפטר ממנו" היא צחקה עכשיו.

היא שאלה מה אני עושה וסיפרתי לה קצת על העבודה שלי ועל העניין שלי באנשים ובמה שגורם להם להרגיש שייכים לסביבה בה הם חיים.

היא סיפרה לי שהיא רוצה לשפץ את הבית. שיהיה נגיש ושיהיה להם נוח בו.

היא חושבת על העתיד שלהם ואולי על הצורך להכניס מטפלת.

סיפרה שההחלטות יהיו שלה. היא האפוטרופוס החוקי שלו, למרות שהוא מטעה ונראה שולט במצב.

מבלבל את כולם בהתנסחות אינטלקטואלית, אבל לא מנתח נכון מצבים.

היא לא רוצה להגיע לשיפוץ ברגע האחרון. מעדיפה בקרוב, כל עוד אפשר לעבור איתו לבית מלון לחודשיים שלושה. אצל הילדים לא יתארחו. זה יותר מדי.

שקענו בשיחה והתורים התקדמו.

ואז הוא חזר.

"יופי אני רואה שנחמד לך בלעדי. לא הייתי חסר לך לרגע" הוא אמר בציניות והיא חייכה וקרצה לי.

ידעתי שבראש שלה, מאחורי החיוך השקט, רצות מנטרות מרגיעות.

"זאת ענבר" היא אמרה לו והציגה אותי, "ענבר תעצב לנו את הבית" קבעה עובדה בחיוך נעים.

"ספר לי קצת על מדעי האמפתיה" ביקשתי ממנו, כדי להקליל קצת את הסיטואציה שהונחתה עליו.

והוא סיפר לי על נוירונים במערכת העצבים במוח.

סיפר על תאי עצב שמתפקדים כמו מראות.

נוירוני מראה הם נקראים.

הם גורמים לאיזורים במוח לפעול באותו אופן אם אנחנו עושים פעולה מסויימת בעצמנו, או אם אנחנו רואים מישהו אחר עושה את אותה פעולה.

הוא הסביר שזה הבסיס הביולוגי להבנה של האחר. הבסיס לאמפתיה.

סיפר שיש שלושה סוגי אמפתיה. הקוגניטיבי בו אנחנו מבינים שכלית מה האחר מרגיש,

הרגשי בו אנחנו מרגישים את מה שהאחר מרגיש,

והחמלתי שמניע אותנו לפעול ולעזור.

סיפר שאמפתיה מתפתחת ונלמדת מרגע הלידה לאורך החיים.

שהיא זו שמאפשרת לנו קשרים חברתיים וגם ערכי מוסר.

ואז הוא עצר רגע, הביט על אשתו ואמר בהחלטיות מקפיאה

שכנראה ביום בהיר אחד האמפתיה יכולה גם להיעלם.

הוא שקע במחשבות ושאלתי אותה בשקט אם היא חושבת שהוא מודע.

"אני לא יודעת" היא ענתה. "המוח באמת מרתק. אולי פעם תהיה לי סבלנות לחפש לזה תשובה".

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

.

גרפיטי: רועי יעקובינסקי