מירית הערירית
המועמדות לתפקיד כמו הקשיחה את ליבה.
כאילו הלב עשה החלטה שבתפקיד כזה צריך להיות קשוחה.
וגם הבושה נעלמה - פתאום בבת אחת דרשה כל מה שחשבה שמגיע לה.
התהליך הזה הרחיק ממנה בהדרגה את כל מי שחשבה שהיו חברי אמת שלה.
הם היו חברי אמת שלה כל עוד היתה רכה ומרצה.
המודעות לעובדה שמגיע לה יותר – לא התאימה להם. הם אהבו אותה נותנת.
במקביל נוצרו לה חברויות חדשות, אבל היא לא שגתה באשליות - היה ברור לה שאלה חברויות מתוך אינטרס, כי ראו בה אישה חזקה. כי היתה מועמדת להנהלת הסניף.
היה לה ברור שאם לא תקבל את התפקיד שציפתה לו, כל המתחזים לחברים יתפוגגו כלא היו ויתקבצו ליד מי שכן ייבחר.
היא הבינה שהיא בודדה.
בודדה בצמרת. או בצנרת שבדרך לצמרת.
רווקה כמעט בת חמישים, היתה ערה לעובדה שילדים ביולוגיים כבר לא יהיו לה.
היתה ערה לעובדה שככל שחולפות השנים בלבדות שלה - הסיכוי שתצליח ליצור זוגיות, הולך ופוחת.
''הלבד הזה ממכר'' הסבירה לי. כל כך נוח. כל כך חוסך אנרגיה.
היא חשדה בעצמה שלחסכון באנרגיה היה משקל גדול במצב. חשדה בעצמה שהיא מתעצלת, או לפחות מתפנקת.
והיא בעיקר היתה ערה.
ערה - כפשוטו.
היו לה קשיי שינה משמעותיים, ללא סיבה פיזיולוגית שהצליחו למצוא.
רמזו לה לבדוק מטענים רגשיים, הציעו לה את כדור הפלאים הקטן, לא מצאו כלום בבלוטת התריס ולא עזר שהיא הוסיפה תריסים לחלונות - לחושך מוחלט ועוד קצת בידוד אקוסטי מהרחוב הסואן.
''מירית הערירית'' קראה לעצמה בלעג מהול בהרבה כאב.
או אולי בכאב מהול בהרבה לעג.
ככה כל בוקר התחיל – מול המראה, עם תאורה לבנה חזקה ממרתפי השבכ, כל קמט וכל פגם נראו בבירור, והיא אומרת לעצמה בקול רם "בוקר טוב מירית הערירית" בטקס סרקסטי יומיומי שהחל אי שם בתחילת שנות השלושים שלה.
היא לא ידעה להסביר לי או לעצמה איך קרה שנשארה לבד.
אשת שיחה מרתקת, חכמה, חברותית מאוד, עם הרבה תחביבים שבהם פוגשים אנשים, עבודה 'הגונה' עם שכר יפה, גם נראית לא רע - לפחות עד לא מזמן, עד שחלתה.
כבר עברו שלוש שנים מאז החלימה, אבל התודעה שלה נשארה קצת חולה.
כך היא חשבה.
לא העניקה לעצמה את ההנחה מחמת הספק – שהיא ריאלית, שהיא דואגת לעתידה הלבדי.
כל הרוך והנתינה שהיו בה שהיו בה כלפי אחרים, לא התקיימו כלפי עצמה.
כלפי עצמה היתה ביקורתית, רעה ממש. קמצנית ברגש. מלאה בוז.
ברגע של אובייקטיביות צלולה, היא הצליחה לראות שעם כזה יחס אל עצמה – אף אהבה לא יכולה היתה להתקיים. אף אחד לא יכול לאהוב מי שבעיני עצמו הוא בזוי. נלעג.
היא לא היתה לגמרי בודדה - היו לה אחיה וגיסתה ושני הילדים שלהם.
אחיה המוצלח, הנערץ. המועדף על ההורים.
שהתחתן בזמן, גרם נחת להורים מיום שנולד, הוליד בן זכר שישא את שם אביהם אל הדורות הבאים.
אחיה לא היה מלומד, כמו שאמם הגדירה.
עבד בעבודה פשוטה, לא מאתגרת, אבל קבועה.
הכיר אישה פשוטה, אבל עם ניסיון חיים ומוטיבציה של שורדת, והתחתן.
גיסתה הטריה לקחה אותה תחת חסותה ממש מההתחלה, והאינטואיציה שלה צווחה הצילו.
שנים ההצגה של הגיסה החזיקה מעמד, עד שהיא עצמה כבר חשדה בעצמה שהיא חושדת בכשרים.
סביב גיל חמישים השלימה עם העובדה שלא תהיה לה זוגיות, שלא יהיו לה ילדים,
שהמשפחה שלה היא אחיה וגיסתה עם ילדיהם.
וגם השלימה עם העובדה שהשינה שלה מגוחכת אפילו יותר ממנה.
היא הפסיקה לנסות להירדם, והחליטה ללמוד בשעות הלילה המיותרות לה.
נרשמה לקורסים אונליין מארהב, בשעות הפוכות משלנו, ועשתה מהפך בחייה.
שלב ראשון היה הגשת מועמדות למשרת ניהול סניף הבנק בו עבדה שנים – להפתעת הצוות כולו.
שלב שני היה קשיחות ואסרטיביות עם קורטוב ציניות ואפילו התנשאות.
שלב שלישי היה הנאה מהלבד. במוצהר. במובהק. בהתרסה.
היא קיבלה את תפקיד הניהול כמובן.
כיהנה בו כמה שנים, עד שהתקדמה והגיעה לתפקידים משמעותיים בהנהלה הראשית.
היא הרוויחה מצויין, קנתה נדלן, ערכה צוואה לטובת אחיה, גיסתה ואחייניה.
ואז חלתה.
וגם ניצחה את המחלה.
אבל קיבלה תובנות אחרות על החיים, איבדה סבלנות, עזבה את המשרה הבכירה והלכה הביתה.
פשוט הלכה הביתה.
היא היתה בת שישים ושש כשנפגשנו.
התחילה להתכונן לזיקנה.
הפכה את הבית לבית זקן וחולה.
וחיכתה לסוף. היא נכנעה.
לא בילתה, לא נהנתה, לא נסעה.
כאשר הגעתי אליה להנגיש לה את הבית התחלתי להבין.
היא נכנעה לגיסתה שחיכתה לירושה, שהשגיחה שאף שקל מההון הרב לא יתבזבז על מירית עצמה, שהירושה תגיע גדולה ככל האפשר ויפה שעה אחת קודם.
את השיפוץ להנגשה היא עשתה כמעט בסוד.
נסעה לשלושה שבועות לחוות בריאות יקרה ובתחושה של סיפוק פתאומי – התקשרה לגיסתה משם.
הגיסה המופתעת והכועסת מיהרה לדירה לוודא שמירית באמת נסעה, וגילתה את השיפוץ.
ואני גיליתי את הסיפור המצער של תאוות הבצע שמאחורי הקלעים.
היה ריב כמובן. איתה, איתי, עם הקבלן.
השיפוץ הושלם.
החופשה הסתיימה.
אני מקווה שכמו בהרבה סיפורים משפחתיים אפלים – כאשר האור נדלק, זה נגמר.
אני מתפללת שהגילוי נתן לה כוח לעמוד על שלה ולחיות בכבוד והנאה – להם היא ראויה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
