הסוד..

הסוד..

אחרי חמישים ושתיים שנות נישואין הם עדיין הביטו זה בזו במבט מאוהב.

עדיין החזיקו ידיים כשהלכו ברחוב.

עדיין עשו זו לזה טיזינג – כאילו הם מזנקים עוד רגע למיטה..

"מה הסוד?" שאלתי אותם כשנפגשנו כדי לבחור דירה חדשה, מבין שלוש שמצאו חן בעיניהם.

הסתבר שזה באמת סוד.

סוד שהם גילו לי רק בשלב די מתקדם של תהליך השינויים בדירה שנבחרה.

אחרי חמישים ושתיים שנות נישואין הם החליטו למכור את הבית הגדול במושבה הפסטורלית, בו גרו ארבעים וחמש שנה, ולעבור לעיר הגדולה.

כאשר הגיע רגע האמת – ממש לפני החתימה על חוזה המכירה, הם הרגישו שזה צעד שהם לא מסוגלים לעשות. לא יכולים למכור את הבית בו צמחה המשפחה שלהם.

הם חישבו מסלול מחדש, לקחו הלוואות לקניית דירה קטנה יותר והשכירו את הבית הגדול.

"מה אנחנו צריכים בסך הכל? חדר גדול מאוד בשבילנו עם כל ציוד הסאדו - מאזו שאספנו במהלך השנים, חדר לנכדים שנשארים לישון לפעמים, מטבח נוח וסלון מתאים לאירוח המשפחה" צחקו.

בתור מישהי שלא קל להביך אותה, חייכתי וביקשתי לראות את הציוד..

אם סביבו מתכננים חדר – עדיף שאדע במה מדובר.

הם צחקו שוב.. "אוי אתה עם השטויות שלך תיכף היא כבר מתכננת לנו עמוד ריקוד ועמדות קשירה..

אל תאמיני לו – בסך הכל מדובר באופני כושר, משקולות יד ועוד כמה מכשירי עינויים לשמירה על הבריאות"

וכך התחלנו לערוך טבלת פלוסים ומינוסים לכל אחת מהדירות, עד שנבחרה אחת חמודה ליד שדרות רוטשילד.

בשלב מתקדם מאוד של השיפוץ, כאשר נפגשנו לבחור גופי תאורה להשלמת האוירה בבית, הסוד התגלה.

ישבנו באולם התצוגה והיא חייכה אליו "אל תתעייף בשופינג הזה, יש לי עוד תכניות לגביך היום"..

לא התאפקתי ושאלתי שוב מה הסוד.

איך משמרים התאהבות כזו גם בעשור השישי יחד?

"משמרים? לא משמרים. עוברים משבר גדול ואז מתחילים מההתחלה"

ואז הם סיפרו לי את הסיפור שרק הקרובים אליהם ביותר הכירו.

הוא היה איש עסקים שנסע הרבה בעולם בענייני פיתוח מכונות לתעשיה.

היא עשתה קריירה כבעלת משרד להנהלת חשבונות.

חוזרים הביתה בסוף כל יום עבודה, קצת מדברים, קצת רואים חדשות, הולכים לישון.

חיים רגילים וקצת יבשים, כמו ש הגדירו.

ויום אחד הם גילו להפתעתם שהם חיים בשקר גדול.

הבנים כבר גדלו, הצעיר היה לקראת שחרור מהצבא והבכור בטכניון.

הוא שמע שיחת טלפון שלה עם גבר כשלא הרגישה שחזר הביתה.

שיחה מלאה פוצי מוצי – כמו שסיפר.

הוא זעם. היה פיצוץ אדיר.

תוך כדי הריב הגדול הוא צעק עליה ללא שליטה שהוא שמח שבגד בה כל החיים.

.

היא היתה בשוק.

לא האמינה מעולם שהוא יבגוד בה. גם כשהיה בנסיעות בעולם.

גם כשבגדה בו.

אחרי כמה ימים התבררה האמת כולה.

לה יש מאהב כבר מעל עשור – צעיר ממנה, היה לקוח שלה והם התאהבו.

לו יש אישה ושני ילדים באחת ממדינות מזרח אירופה.

באותו יום הם החליטו להפרד.

השקרים היו גדולים מכפי שיכלו לשאת.

הוא ארז שתי מזוודות ונסע אל המשפחה השניה שלו.

היא השכירה את הבית הגדול ועברה לגור עם המאהב.

הבנים היו שבורים, אבל הבינו שאין ברירה.

שככה אי אפשר להמשיך יחד.

הסבים והסבתות לא ממש ידעו מה קרה מחשש שהאמת תהרוג אותם, רק הבנים והחברים הקרובים ידעו את הסיפור כולו,

ואת הבושה ששניהם הרגישו – כל אחד כלפי עצמו.

.

במשך שלוש שנים שהיו בנפרד, קרו תהליכים מעניינים.

הבנים שלהם החליטו ללכת יחד לטיפול וכנראה שעד היום נותרו עם צלקת מהבגידה בהם - כך חשו, כאשר קרקע האמון והבית נשמטו תחת רגליהם.

בין החברים – היו בודדים שניסו להישאר בקשר קרוב עם שניהם, אבל הם עצמם התנתקו כי התביישו מהם.

מעטים נשארו בקשר עם אחד מהם וסיפקו מלאי של סיבות הגיוניות איך הגיעו למצב השקרי,

והרוב התאדו..

"מה זה אומר מלאי של סיבות?" שאלתי.

הם הסבירו שכנראה ככל שאנשים פחות מרוצים מהזוגיות שלהם אבל פוחדים לפרק אותה – יש להם נטייה להצדיק את מי ששובר את הכלים בסוד, בתוך המערכת.

מוצא את הנתיבים המקבילים לדאוג לאושר של עצמו ועדיין לא לפרק.

הרוב שהתאדה – הם אנשים ששפטו אותם, אבל לדעתם לא ממקום מוסרי, אלא רובם מתוך פחד שגם הם ייתפסו יום אחד.

יום התפיסה מתקרב ככל שאחרים נתפסים בסביבתם ועלולות לעלות שאלות.

.

שלוש שנים היו בנפרד, עד שנשברו שניהם מהגעגועים.

מסתבר שהמחבר היה רב מהמפריד.

להפתעתם של כולם בסביבה, הם חזרו.

פינו את הדיירים מהבית הגדול, שיפצו ושיפרו קצת וחזרו לחיות יחד כמו זוג בירח דבש.

"איך שוכחים?" שאלתי אותם.

"לא שוכחים. זוכרים.

גם לא סולחים.

אפילו לרגע – לא שנפגענו ולא שפגענו בעצמנו ובאחרים, בעיקר בילדים.

זוכרים כל יום וכל דקה כמה רע עשינו אחד לשניה וכמה רע היה לנו בנפרד.

ואז כל חוגגים את הביחד ואת הכרת התודה אחד לשניה על זה שהיינו מסוגלים להבין ולקבל חזרה – בעיקר כל אחד את עצמו."

זה הסוד שלהם.

הם שילמו את המחיר והחליטו להתרכז באמת שלהם באומץ גדול.

וכן – הילדים החדשים שלו מגיעים לבקר מדי פעם.

לקבל זה לקבל הכל, והילדים בטח לא אשמים..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב