הורגת העציצים. סיפור עם תקווה...

"איך הצלחת להעביר את האבוקדו מהמים לעציץ, בלי שהוא ימות?" שאלתי אותה.

"זה השלב אצלי שהם תמיד מתים ודווקא עם שאר הצמחים אני די בסדר. רק האבוקדו לא מצליח לי" סיפרתי לה והיא צחקה.

"אני פעם הייתי הורגת עציצים מדופלמת. עד שלמדתי להקשיב להם" היא סיפרה.

"למדתי שלכל צמח יש נשמה. אל תצחקי עלי. אני יודעת שזה לא מקובל לחשוב ככה על צמחים.

אבל זה מה שגיליתי. שלכל צמח, גם מאותו סוג – יש העדפה ויש את מה שיגרום לו לחיות או למות.

צמח צריך תקווה. צריך שיראו אותו ויקשיבו לו ואז הוא יצמח" היא אמרה בעיניים בוהקות.

"קצת כמו אנשים, לא?" שאלתי אותה.

"כן, בדיוק כמו אנשים. ומה שמעניין הוא שהבנתי את זה ברגע שהתחלתי לטפל בזקנים.

הרבה פעמים בזקנים חסרי תקווה" היא ענתה.

"איך הגעת באמת לטפל במבוגרים? סיפרת לי שלמדת ספרות אנגלית" שאלתי.

"זה היה תהליך" היא סיפרה.

"זה התחיל מחברה שאמא שלה היתה אמריקאית והיא חיפשה מי שיקרא איתה וידבר איתה על ספרים. ואז זה התרחב לעזרה כי המטפלת שלה ברחה מהארץ בתחילת המלחמה.

ואחר כך הבנתי שאני נהנית מזה.

להקשיב לאנשים. לעזור להם. לתת להם תקווה.

וגיליתי שאני יכולה להעביר את זה גם לצמחים שלי.

אל תצחקי – זה נשמע נורא, אבל זה ממש ככה.

יש לי תפיסת עולם של לתת תקווה.

והזקנים שלי הם ממש לא צמחים. הם צלולים.

זו כאילו עבודה שחורה, אבל זה מספק אותי ואני מוסיפה ניקיונות בבתים.

אבל רק בבתים שאני אוהבת, עם אנשים שאני אוהבת.

ככה הצלחתי קצת לחסוך ואז ההורים שלי החליטו לעזור לי וקיבלתי מהם את הבית הזה ועוד סכום לסדר אותו והחלטתי ללכת עד הסוף עם החלום".

היה נראה שהיא קצת נבוכה מהכנות שבה דיברה.

"מה החלום?" שאלתי אותה.

"אני רוצה ג'ונגל. אני רוצה ממש יער טרופי בבית.

טוב אולי לא יער, אבל חורשה במידות של הדירה הקטנה הזאת" היא צחקה "ובג'ונגל הזה שלי אני רוצה לגדל כלבים. כלבים טיפוליים וכלבי נחייה".

"וואו" אמרתי לה בהפתעה "אני רואה שכל התודעה שלך ממוקדת בעזרה לאנשים.

לאנשים שצריכים תקווה"

"כן" היא אמרה לי נבוכה שוב. "אני חושבת שזה תהליך שהתחיל כבר כשיצאתי בשאלה.

במשפחה שלי אמרו שהתפקרתי. שהפכתי להפקר. ככה הם הרגישו בהתחלה.

הם מזמן איבדו תקווה שאחזור. מה שהם מגדירים לחזור הביתה.

זה לא הבית שלי. לא היה הבית שלי כבר שנים קודם.

כלומר, הם היו ההורים שלי והאחים שלי והיה לי כל מה שאני צריכה מבחינה חומרית ואפילו יותר ממה שאני צריכה, אבל לא מצאתי שם את האמונה שלי.

בהתחלה הגדרתי את זה לצאת בשאלה.

הם חיכו הרבה זמן שאחזור חזרה בתשובה. בסוף השלימו עם זה. ואיתי.

היום אני יודעת שחזרתי בלי תשובה"

היא הביטה על הרגליים היחפות שלה, שנחו על הכורסא בישיבה מזרחית.

חייכתי אליה. אמרתי לה שהיא יושבת קצת כמו ילדה שמנסה להתכרבל...

"ישיבה מזרחית היתה הסיוט של ההורים שלי בקשר לאחים שלי.

אנחנו משפחה מזרחית שכל השאיפות שלה התמקדו בזה שהבנים יתקבלו לישיבה אשכנזית" היא חייכה אלי חזרה.

במשפט הזה שלה על הישיבה – תרתי משמע, הסתתר כאב. אולי גם קצת כעס או אכזבה.

אולי על חוסר השלמות.

"ולגדל כלבים?" שאלתי אותה, "אני מניחה שלא גדלת בסביבה עם כלבים".

"חשבתי על זה" היא ענתה, שוב בכנות המפתיעה שלה "והגעתי למסקנה שאני עושה דווקא. לוקחת את החזרה בלי תשובה הזו שלי עד הקצה. עד הטמא.

אולי לבדוק את ההורים שלי, עדיין, כמה הם שלמים איתי ואולי לבדוק את אלוהים – כמה היה רציני בחלוקת העולם שלו לטהור וטמא. ואולי הטמא בכלל לא מקולל? אולי לא קורה כלום למי שנוגע בחיה טמאה?"

"את יודעת מה אני חושבת?" שאלתי אותה והמשכתי בלי לחכות לתשובה "אני חושבת שאם את מכוונת את עצמך לעשות טוב ומתמקדת בעזרה לאנשים שאת נותנת להם תקווה – כל מה שתעשי יהיה טהור".

ישבנו על תכניות הבית שלה – היא לא רצתה להזיז קירות, אלא רק למלא אותם בחיים ותקווה.

שרבטתי לה בעפרונות צבעוניים – איפה יהיו צמחים ואיך הם יראו.

מאיפה אפשר להעביר צינור מים למחשב השקיה לעציצים במרפסת וגם בבית.

היא מעדיפה להשקות בעצמה, צמח צמח, לתת לו תקווה.

לא השקיה אוטומטית מרוחקת.

אבל הכנו את האופציה עבור החגים שהיא עושה אצל המשפחה הדתית שלה ונוסעת לכמה ימים, או אם תטוס לחו"ל.

תכננו איפה היא תעבוד ואיפה תקרא וגם איפה יאכלו וישנו הכלבים.

כל דבר בעיפרון בצבע אחר.

אחרי כמה חודשים היא התקשרה אלי, שהבית מוכן ואפילו יש לה כלב שהיא מגדלת ומאמנת להיות טיפולי.

באתי אליה. הייתי סקרנית.

היא פתחה לי את הדלת ומאחוריה הציץ כלב לברדור צעיר עם סוג של בגד כמו שכפץ על השכמות.

הוא ניגש אלי.

התכופפתי אליו והוא ליקק לי את היד, התיישב והרים רגל קדמית, ביקש יחס.

ראיתי שכתוב על השכפץ – כלב סיוע לא ללטף.

"מה לעשות?" שאלתי אותה "הוא ממש רוצה ממני ליטוף, אבל כתוב לא ללטף אותו".

"תלטפי, תלטפי אותו. זה ממש נדיר, הוא אף פעם לא ניגש לאף אחד.

אני מאלפת אותו לא להיות חברותי עם זרים, רק עם הבעלים שלו. אסור שיהיו לו הסחות דעת.

ממש מוזר מה שקורה ביניכם" היא אמרה בפליאה.

הג'ונגל בבית שלה גדל והיה מרגש.

שתינו מים עם לימונית ולואיזה שגדלו במרפסת.

לא יאמן שפעם היתה הורגת עציצים...

"אני חושבת שהוא מרגיש את התקווה" אמרתי לה והמשכתי ללטף את הכלב שהניח עלי את הראש.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב