הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב

"אני צריך בית אטום את מבינה? בלי ג'וקים, בלי עכבישים, בלי נחשים. אטום לגמרי" הוא אמר בנחרצות כששאלתי אותו מה הוא צריך בבית בשביל עצמו, מלבד מה שאשתו שיתפה.

אשתו חייכה במבוכה. "הוא מאוד פוחד" אמרה והוא ביקש רגע להסביר בעצמו, בלי שהיא תתווך בינינו.

הוא אמר לה בעדינות ובנימוס שתמיד היא מסבירה אותו, למרות שהוא יודע להסביר את עצמו בעצמו.

הרגשתי שיש ביניהם קצת מתח וחיכיתי בסבלנות להבין יותר.

הם ירשו מגרש לפני הרבה שנים.

מגרש שהוגדר לשימוש חקלאי, קרוב ליישוב כפרי בשרון ולאחרונה הקרקע הופשרה לבניה של בתים פרטיים.

עד עכשיו הם גרו בדירה די גדולה בקומת קרקע בבית משותף, בלי ממ"ד.

את המלחמה הם העבירו בריצה למטה, למקלט המשותף, חוששים למעוד במדרגות הבטון.

בקרוב יתחילו לבנות ממ"דים לכל הדירות בבניין שלהם, אבל הם מקווים שהמלחמה תסתיים עוד לפני שהם יהיו מוכנים.

הם התלבטו – האם להשאר בדירה שלהם שתהיה בקרוב ממוגנת,

או לבנות בית חדש, על המגרש שירשו ולעבור לשם.

אם יעברו – ישפצו וישכירו את הדירה שלהם.

אם ישארו – הם התלבטו בין האפשרות לבנות בית ולהשכיר אותו, או למכור את המגרש, שכעת כשהקרקע הופשרה – שווה די הרבה.

"אבל זו לא שאלה של כסף, אלא של נוחות" היא הסבירה.

ההתלבטות הזו ליוותה אותם במשך כמה חודשים, עד שהחליטו להתייעץ גם איתי ולקבל אולי זווית ראיה שונה ממה שיעצו להם במשפחה וממה שיעצו להם אנשי מקצוע מתחום ההשקעות.

הילדים שלהם הקשיבו, אבל לא רצו לייעץ. העדיפו שהם יחליטו לבד.

עניין אותם מה אפשר לבנות ואיך יכול להיראות הבית, לפני שיקבלו החלטה.

מעבר לבית חדש קסם להם, אחרי עשרות שנים באותה דירה ובאותה עיר קטנה

ובאותה מידה הפחיד אותם.

הם חשבו שיכול להיות להם נעים ביישוב כפרי. ואולי לא. מי יודע..

אולי בישוב כפרי החברה סגורה ויהיה להם קשה להכנס למעגל החברתי של מי שגדלו וגידלו יחד ילדים?

אלה באמת שאלות שהתשובה עליהן לא ודאית.

תחושות הבטן משחקות תפקיד חשוב ולא תמיד קל לנו לסמוך על האינטואיציה.

"אבל רגע, תסביר לי את עניין הנחשים והחרקים" ביקשתי ממנו.

והוא סיפר.

סבא וסבתא שלו גרו במושב קטן בצפון. משפחה ירושלמית ותיקה שחלמה לעסוק בחקלאות.

הוא מאוד אהב לבקר אותם ולישון אצלם.

סבתא שלו היתה בשלנית נפלאה והכינה גבינות טעימות וחומוס שאת הטעם שלו הוא זוכר עד היום.

"אצלנו אכלו את החומוס קר, לא חם. עד היום קשה לי לאכול חומוס חם. זה לא מסתדר לי".

הבנתי אותו. בכל זאת גם אני גדלתי בירושלים.

"ממש קרוב לחופש הגדול שכבר ציפיתי לבלות אצלם, היה יום גורלי במושב. סבתא שלי יצאה לקטוף לימונים וקטפה נחש" הוא התחיל לספר.

"מה זאת אומרת קטפה נחש?" שאלתי.

"הוא היה תלוי על העץ, מגולגל כמו פרי והיה לו צבע חום בהיר כנראה, שבשמש נראה לה כמו לימון בשל מאוד. והיא קטפה אותו וגילתה שיש לה ביד נחש.

אולי זה לא היה נחש ארסי ואולי הוא היה מופתע בדיוק כמוה, בכל אופן הוא לא הכיש אותה.

מהבהלה היא נפלה מהסולם וסבא שמע את הצרחות. קודם צרחות הבהלה מהנחש ואחריהן שקט ואז קריאות חלושות לעזרה.

סבא רץ אליה ומצא אותה עם אגן שבור.

הוא רץ למרפאה להזעיק עזרה וסוג של אמבולנס מאולתר לקח אותה בדרך המתפתלת לבית החולים.

מבית החולים צלצלו למישהו, אני כבר לא זוכר מי זה היה – כנראה איש צבא שגר ליד ההורים שלי והוא הודיע להם.

בחופש הגדול הזה כולו סבתא היתה מאושפזת ואנחנו נסענו כל שבוע באוטובוס לבקר אותה.

לא היה בילוי במושב באותה שנה.

באותו יום שסבתא הוכשה, היה פיגוע מחבלים במושב.

הם נכנסו לבית של השכנים של סבא וסבתא. השכנים נהרגו.

סבתא תמיד אמרה שהנחש הציל אותה ושהיא תמיד תהיה אסירת תודה לנחשים המגעילים שאלוהים קילל להיות אויבי האדם, אבל אותה הנחש הציל.

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב – כמו שכתוב בבראשית.

את מבינה? מאז יש לי פחד משתק מנחשים.

נחש הוא ערמומי. לא צפוי.

נחש יכול להתחבא בעץ, מחופש ללימון ונחש בבוקר יכול להיות סימן למחבלים בצהרים.

ככה זה צרוב בי מילדות.

כל עוד אנחנו חיים בעיר – לא חשבתי על זה כמעט.

אבל המחשבות על בית במושב מדאיגות אותי ועל מחבלים אי אפשר יותר שלא לחשוב".

הבנתי. זה באמת הסתבר להיות יום נורא במושב של סבא וסבתא שלו, אי שם בשנות השבעים.

יש חוויות ילדות שנשארות איתנו לתמיד.

גם חוויות טובות אגב.

"מה אהבת כילד שהגיע אל המושב הרחוק בצפון?" שאלתי אותו.

"אהבתי את סבא וסבתא ואת הטעמים המיוחדים של האוכל. אהבתי לנסוע עם סבא על הטרקטור.

את הציפורים בבוקר. את הדוכיפת בחצר. אחר כך כשגדלתי קצת מאוד אהבתי את השקט ואת קצב החיים הרגוע. אני מבין אולי למה את שואלת. כדי שאחשוב על החוויות שיכולות להיות לנכדים שלי" הוא אמר.

"גם" עניתי "וגם על ימים אחרים במושב, חוץ מהיום הנורא ההוא" הוספתי.

"יש לי רעיון. אולי יתאים לכם" אמרתי להם. "בואו ניסע לפיקניק. בואו ניקח קצת פירות – בלי מנגו שאני אלרגית אליו, נקנה יין בדרך ואולי עוד כמה דברים. יש לי מחצלת באוטו.

בואו ניסע לעשות פיקניק במגרש שלכם. בואו ננשום אותו קצת".

והם הסכימו. נסענו.

פרשנו את המחצלת והוצאנו את האוכל והשתיה ופשוט ישבנו שם בשעת אחר הצהרים הזו.

וממש ראיתי בעיניים איך הנשימה שלהם נפתחת וכל המתח על הלבטים יורד.

דיברנו שם על דברים אחרים לגמרי.

דברים טובים, דברים רעים, דברים מייאשים וגם כאלה שממלאים בתקווה.

אחר כך נכנסנו למכולת הקטנה בישוב – לשאול שם כמה שאלות.

בישובים קטנים – במכולת שלפעמים עדיין נקראת צרכנייה, יודעים הכל.

אישה בערך בת גילם נכנסה למכולת ושמעה אותנו שואלים על אופי האנשים.

היא התעניינה לאיזה צורך השאלות וכשסיפרו לה שהם שוקלים לבנות ולעבור, היא שמחה מאוד והזמינה אותם אליה לארוחת ערב ביום שישי שלאחר מכן. הבטיחה להזמין עוד שכנים.

אני סירבתי בנימוס כי לא אני אחיה שם, אבל הבטחתי שאם יתחילו לבנות ואני אלווה אותם בתהליך – אגיע מדי פעם לקפה.

התרגשתי מההצעה שלה ונראה היה שגם הם.

בדרך הביתה, ברכב, הם הסתכלו זה על זו והנהנו.

ואז הוא אמר לי: "אוקי, אפשר להתחיל לתכנן את הבית. בשבילנו. וכנראה שנגדל חתולים".

לפעמים תכנון ועיצוב - הם הרבה יותר מהמבנה. לפעמים הם החיים עצמם...

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב