לעולם (כן) תצעדי לבדך
''הצעדות האלה עושות לי רע'' היא אמרה לי וכיבתה את הטלויזיה שדלקה ברקע.
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה והסברתי שאני כמעט לא רואה חדשות.
"הצעדות האלה, של השפחות באדום" ענתה לי.
"זה מזכיר לי מצעדים צבאיים.
משטרים אפלים – שלמדנו עליהם בבית הספר.
דברים שאנשים עושים עם הגל של ההמון.
זה חונק אותי".
"אני מבינה אותך" אמרתי לה.
הבנתי מיד על מה היא מדברת.
אני - שלא החזקתי מעמד אפילו שנה בצופים.
שהמסדרים היחידים בהם נדרשתי לעמוד, בסהכ במשך שבועיים וחצי של טירונות - כמעט כולם נגמרו בהתפוצצות שלי מצחוק בלתי נשלט..
אני - שלא היתה לי תלבושת אחידה בבית הספר (אולי בתיכון בשעורי ספורט, כשלא שכחתי אותה בבית),
שלבשתי מדים רק כדי לנסוע באוטובוס בחינם וגם זה מעולם לא הצלחתי שיהיה לגמרי תקני ובטח לא ייצוגי,
שלא אספתי שיער אפילו בשיעורי ספורט ואף מילה על עמידות ידיים או גילגולים כשהיד בטעות מונחת על ערימת תלתלים, כי עד היום זה כואב לי..
שניסיתי להסביר ללובשי שרוואל שהם לובשים את המדים של השיבה מהודו ולכן הם כולם אותו דבר (בתמורה קיבלתי הסבר שהשמש מקררת אבטיחים חצויים).
אני שרואה בהקשבה לנאומים בכיכר - עבודת אלילים..
אני, שהולכת לבד במדבר ולא בצעדות..
ברור שהבנתי אותה.
אבל רציתי לדעת באמת מה מפריע לה ולא מה אני מנחשת שמפריע לה..
.
"פעם הייתי שפחה", היא סיפרה לי.
"חייתי תחת טרור.
אסור היה לי להתאפר או להישיר מבט אל מישהו.
השיער שלי היה אסוף וכל המחשוף סגור.
פעם הגעתי לחתונה עם צווארון גולף וקוקו הדוק.
היה אביב. כולן היו במיני. אני הייתי בלבוש נזירי.
לבשתי משהו קליל בהתחלה, אבל הוא אמר לי שאני לא יכולה ללכת ככה.
הטרוריסט.
כל יציאה שלי מהבית לוותה בסצינת קנאה.
אסור היה לי לנהוג ברכב, רק ברגל.
אסור היה לי להביע דעה.
אסור היה לי לרצות להתקדם.
אם שמחתי - מיד הצטערתי.
את בטח מסתכלת עלי, אישה חזקה שכמוני - איך הסכמתי להיות שפחה.
מעולם לא הסכמתי.
זה תהליך הדרגתי.
תהליך שבו כל יום את בוחרת על מה תלחמי, ובעיקר רוצה לחסוך מהילדים מלחמות.
אז את נכנעת.
משיקולים הישרדותיים.
עד שאת מבינה שתיכף לא תשרדי. שאת חייבת לברוח.
ועכשיו – מצעדי השפחות.
אני מבינה שזה אמור למחות על אבדן זכויות נשים. שזה אמור להתריע ולהרתיע.
אבל זו לא אישה אחת שחשבה לעומק ועשתה הקבלה.
אלה גדודים. זה המון.
המון שמחולק לשלשות, המון שצועד בעיוורון ובלי מחשבה עצמאית.
המון שהולך אחרי מישהו. או מישהי.
המון שצובר כוח משל עצמו.
המון שהסמל שלו הוא אגרוף וסמלים שכבר מזמן התרוקנו מתוכנם.
המון שלא מבין שעבדו עלינו – שחיינו בשקר.
לא היינו דמוקרטיה – כי היינו דמוקרטיה רק לדת אחת,
המון שהסכים בחפץ לב להגביל המון אחר, אולי קטן ממנו,
ולהכניס את השבכ אל תוך ביתו עם גישה אל המידע הכי פרטי שלו.
המון שהקשיב תמיד למלך התורן שהמליך על עצמו
ועכשיו ממליך עליו מלכים חדשים.
המון שלא שם לב שהפך לעלה תאנה במערך שיווק מתוחכם.
המון של שפחות מבחירה.
המון שלא הבין איך באמת הוא חי, כי תמיד היה בצד הנכון"
.
"וואו" אמרתי לה, "זה מטען כבד מאוד ללכת אתו על הכתפיים.
מה תעשי?"
"מכירה את השיר של ליברפול? לעולם לא תצעדי לבד?
אז אני לעולם אצעד לבד.
בדרך שלי, מתוך המחשבות שלי.
אני באמת לא יודעת מה לעשות עכשיו, אבל מה שאעשה יהיה בדרך שלי.
בחשיבה עצמאית.
הבית הזה שלי – הוא כנראה זמני, וזה מערער לי את הבטחון"
.
זו היתה פגישה עמוקה. כואבת. מעוררת מחשבות.
אישה אמיצה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
