זנב של דרקון

ויום אחד הורידו את הגדר של זנב הדרקון.

זה היה קצת אחרי שהוא התגייס, לחיל קרבי ואמא שלו היתה בשוק מתמשך – גם מדאגה וגם מאיך זה יכול להיות שהוא הפך לה לגבר כל כך מהר...

היא הסתכלה עליו כשישן, בלילה לפני הגיוס והמון מחשבות התרוצצו לה בראש.

הילד שלה הנקי, הטהור, התמים. הולך מחר לצבא.

ומיד אחכ קפצה מחשבה – מה תמים, הוא מתאגרף מקצוען, אלוף הארץ, עם עבר של קרבות ותחרויות בארץ ובחו"ל.

ואז שוב – הילד שלי העדין, הולך להיות חייל קרבי..

וכך שוב ושוב כל הלילה.

מחשבות עליו כתינוק וכילד, ומחשבות עליו כגבר צעיר שבחודשים האחרונים שדרג את החדר שלו לחדר "של גדולים",

ועם מוטת כתפיים שלא מביישת את אפולו.

בחודשים האחרונים הוא התבגר, נרגע, נפתח אל העולם.

התחיל לדבר יותר, פחות לשהות בבועה של עצמו. תפס בטחון.

גבר. מה יש להגיד.

הוא לא היה הבן הבכור שלה, יש לו שני אחים גדולים – אחותו עשתה שירות אזרחי משמעותי ואחיו הבוגר התגייס לשירות אקדמי. אלה היו דאגות אחרות.

ועכשיו פתאום היא מצאה את עצמה חרדה.

פתאום תחושה מאוד ברורה שהם גדלים לה כולם..

זו תחושה שדי נעימה לה, ובכל זאת היא שמה לב שבמשך הרבה שעות היא לבד בבית..

פתאום הבית הפך לבית של גדולים. לא רק החדר שלו והחדרים של שאר הילדים.

השיח בוגר יותר וכל האוירה עוברת מילדית לגברית.

פתאום כשהיא אומרת על הבן הצעיר – "נו כבר שיסיים יב" יש לה צביטה קטנה בלב.

כי הוא עכשיו התחיל יב והיא מתחילה להרגיש שנגמר לה שלב גידול הילדים וכולם כבר אנשים בוגרים.

היא גאה, על האנשים שגדלו להיות ועל עצמה שעמדה יפה במשימה לא פשוטה,

אבל גם קצת צובט לה בלב.. אין כבר תינוקות בבית הזה..

מדי פעם יש לה געגוע אליהם כתינוקות.

.

במרחב הכללי בבית כלום לא השתנה – לא ניתן לראות הבדל.

אבל התחושה שונה, מבית של ילדים לבית של בוגרים. של גברים.

תחושת השייכות שלה מקבלת נדבך נוסף של אושר, של גאווה

ונדבך נוסף שהיא לא יודעת להסביר – כאילו שהיא כבר לא הדמות הבוגרת בבית, אלא שותפה.

הם שותפים שלה לחיים והם במעמד שווה לה.

וזה נעים.

לא שהיתה היררכיה דרמטית בבית. הם תמיד היו מבחינתה אנשים ולא ילדים, אבל עכשיו זה מרגיש אחרת.

.

ואז בוקר אחד, שבועיים אחרי הגיוס, חתכו את הגדר של זנב הדרקון.

הגדר המפותלת הקרובה לביתם שבגיל שלוש, לפני 15 שנה, החייל הטרי הסתכל עליה בראיה המיוחדת שלו על העולם והכריז – "הנה זנב ארוך של דרקון".

עכשיו עושים שם טיילת יפה והורידו את הגדר.

וזה מאוד סמלי בעיניה – שנעלמים בסביבה שלהם סממני הילדות.

היא נושמת, ונותנת לשינוי לקרות בקצב שלו, בלב פתוח.

שינוי בבית שלהם ושינוי בתחושות שלה.

אולי בלי זנב של דרקון אבל בהכי פלאי שאפשר.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב