היום שבו מחקו את הים
"אני לא רוצה יותר לגור מול הים. אני צריכה שתעזרי לי לחפש בית מול נוף שהוא לא ים"
זו היתה אחת הבקשות המפתיעות שנתקלתי בהן -
רוב האנשים שאני מכירה היו שמחים מאוד לחיות עם נוף לים.
"אבל למה?" שאלתי אותה.
חשבתי שאולי היא רגישה לשמש או לרוח, אולי המכוניות של המתרחצים מפריעות לה, או רעש המטקות.
לא יכולתי לדמיין את הסיפור שהיא סיפרה לי.
המציאות מייצרת תסריטים לא צפויים...
היא הגישה תביעת גירושין לפני חודשיים, ביום שבו נמחק הים.
"מה? איזה ים נמחק?" שאלתי אותה והיא המשיכה לספר.
"חמש עשרה שנה היינו יחד.
מתוכן חמש שנים נשואים, האמת – כי המשפחה ציפתה ואמא שלו חלתה והוא רצה לשמח אותה.
ילדים לא הספקנו.
בהתחלה לא רצינו, ואחר כך כשרצינו נכנס הפרוייקט שלו בחו"ל ואני התחלתי דוקטורט והחלטנו לדחות קצת, רק בכמה שנים.
האהבה שלנו נראתה ענקית.
גם אני חשבתי שהיא ענקית. טיפשה שכמותי. לא הרגשתי כלום.
הוא כנראה כבר היה עם הראש במקום אחר.
הוא קיבל הצעה לנהל פרוייקט חקלאי בסיציליה.
'ממש כאן מעבר לים' הוא אמר לי.
'תסתכלי מהחלון ותראי אותי מנופף לך מעבר לגלים.
אני אבוא כל שבועיים לשבוע, את תבואי כל חודש לסופש.
זה תפקיד חיי, אל תקשי עלי.
ארבע חמש שנים ואנחנו מסודרים כלכלית כמו שמעולם לא חלמנו'
ככה הוא ישב לי על המצפון ואפילו הוסיף ואמר שהוא בטוח שהאהבה שלנו תנצח וכשיחזור נגייס את כל האנרגיות ונעשה ילדים ברצף.
בהתחלה זה באמת עבד.
הגעגועים עשו לנו טוב וגם המשכורת האדירה.
קנינו בית על הצוק מעל הים והכל נראה ורוד.
בשנה השלישית הוא התחיל להיות עסוק מאוד ובהדרגה הגיע פחות.
כשאני הגעתי אליו לסופי שבוע נראה לחוץ ורק רצה לחזור לעבודה. ככה הסביר.
אבל המשיך להגיד שהוא מנופף לי מעבר לים, ממש כאן ממול.
ארבע וחמש ושש שנים עברו.
.
לפני כמה חודשים נסעתי לאורך כביש החוף בצהרים ופתאום לא ראיתי את הים.
הייתי בשוק.
עליתי לגשר בית ינאי כדי לראות מגבוה.
לא היה ים.
מחקו לי את הים.
במקום ים היה שם מדבר גדול.
והלב שלי הבין"
"רגע" עצרתי אותה. "חלמת את זה, נכון?"
"ממש לא חלמתי. מחקו לי את הים. תראי – צילמתי"
והיא הראתה לי את הצילום מהגשר. באמת לא היה שם ים.
עד האופק נראה שם מדבר גדול ולא כחול. ניסיתי לראות אם זה צילום ישן שדהה, אבל לא.
הים איננו. חשבתי על אנטי מחיקון שאיתו שלטו על הצבעים בטלויזיה כשהייתי ילדה..
"רגע, תסבירי – מה הלב שלך הבין?" בקושי נשמתי..
"הלב שלי הבין שהוא מחק לי את הים. שאין אהוב שמנופף לי ממש כאן ממול.
שאין יותר ים שמחבר בינינו. אין לי לאן להביט בגעגוע. אין כלום.
התקשרתי לחברה הכי טובה שלי והיא ענתה לטלפון בהיסוס.
שאלתי מה קרה לה והיא ביקשה להיפגש ולדבר.
נפגשנו.
היא סיפרה לי מאוד בעדינות ומאוד לאט שיש סיכוי כלשהו, כלומר אולי ובכלל לא בטוח, והלואי שהיא טועה, שלאודי יש משפחה עם אישה וילדים שם מעבר לים שלי בסיציליה. שלבעלה נדמה שראה באיזה פוסט שלא הצליח למצוא אחר כך. של אודי ואישה ושני ילדים, אולי תאומים.
ואני ידעתי שזה נכון.
את החוקרת שלחתי רק כי החברים לחצו, כדי שיהיה לי קייס בבית משפט לקבל את הבית.
אבל אני בכלל לא רוצה את הבית הזה שרואים ממנו את הים.
אני רוצה בית שמשקיף אל המדבר.
אל המדבר שבלב שלי".
כך סיפרה וסיפרה, בעיניים יבשות, בענייניות, כמעט ללא רגש.
"תקשיבי" אמרתי לה
"אני מאוד אוהבת את המדבר. המדבר בשבילי הוא חיים.
אבל בשבילך – המדבר הוא מה שהיה לך באותו יום מול העיניים במקום ים.
אנחנו לא נחפש לך בית עם נוף מדבר.
אנחנו נחפש לך בית באיזור ירושלים, שהיא סמלית ההיפך מים למרות שזה הקיצור שלה והיא על סף המדבר, אבל עם הגב אליו ועם הפנים אל יערות נפלאים".
תפרסמי את הבית מול הים למכירה ובשבוע הבא נתחיל לחפש לך בית מול יער צומח".
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
