הוא החליט לעזוב
הוא החליט לעזוב.
הוא אמנם כבר גירד את גיל שבעים וחמש, אבל הפחד מהזדקנות לבד לא הפחיד אותו יותר.
לא אחרי הערב הזה.
הערב הזה היה הקש האחרון.
הוא ממש הרגיש בצד. מנודה מהחברה.
ואלה בכלל היו החברים שלו.. איך פתאום ככה הפנו לו עורף?
זה היה מפגש עם חברים שלו מהתנועה. חברים של שישים שנה לפחות, חלק שבעים שנה או אפילו כמעט מהיום שנולד..
תשעה זוגות שנשארו חברים כל החיים, למרות ששניים מהם כבר לא היו בחיים.
היא היתה במרכז העניינים מהפעם הראשונה שהביא אותה אליהם – כאילו תמיד היתה איתם בחבר'ה.
כולם כרכרו סביבה. שלא לומר קרקרו.. חבורת תרנגולים..
היה קל להתאהב בה, אבל הוא השתדל להרגיש בטוח באהבה שלה אליו.
השתדל – כי לפעמים היה מתפלק לו הניאנדרטל, כמו שהוא הגדיר.
אבל בכל זאת אלה היו החברים שלו – שלו מהבית.
מה פתאום היא מרשה לעצמה להסית אותם נגדו?
באותו מפגש הוא החליט לשבור את כל הכלים.
היא בטוח סיפרה להם – והם כל כך אוהבים אותה שלא טרחו אפילו לשאול אותו על הצד שלו בסיפור.
התנהגו כאילו הוא לא שם..
כל כך מהר שפטו אותו, והוציאו להורג.
הוא הרגיש בודד, אולי לראשונה בחייו.
ואולי לראשונה בחייו הרגיש שאין לו גב. אין מי שיציל אותו אם משהו יקרה...
.
זה התחיל בערך חודש קודם, כשהיא ראתה הודעה פרטית בפייסבוק.
הוא דווקא כן היה מציץ מדי פעם בטלפון שלה והיא ידעה את זה, אבל החליטה לא לעשות עניין.
הכילה את החשדות שלו.
ההודעה היתה מאישה צעירה בסין,
שסיפרה לו שהיא מחפשת את האבא הביולוגי שלה ובמקרה הוא נושא את אותו שם וכמובן שהיא מתנצלת מראש אם טעתה או אם זה לא מתאים.
.
השמיים נפלו עליה.
האויר שלה נעשה דליל ושחור.
רועדת ועם בחילה עמוקה, ביקשה ממנו הסברים.
הוא ידע להסביר. באמת לא היה לו מושג בהתחלה במה ובמי מדובר.
הימים הבאים היו קשים מנשוא.
כל אחד מהם עשה חישובים בראש של תקופות ושנים..
כל אחד מהם הבין בנפרד שמדובר בתקופת 'האיוורור' כמו שקראו לה.
הוא תפס אותה אז בבגידה.
רומן שנמשך כמה שנים - עם אחד החברים מהקבוצה.
קבוצת החברים שלו.
הניאנדרטל שבו התעורר ולא איפשר לו להיות איתה מבלי שהזעם והעלבון יציפו.
הקנאה שטפה אותו והוא נכנס להתקפי צעקות לא נשלטים.
ברגעים הבודדים של התקשורת ביניהם ושל חשיבה צלולה, הם החליטו לנסות לא לפרק את המשפחה כאשר הילדים עוד צעירים
ולשמור גם על החברים שלהם – כי אם זה יוודע, לפחות עוד משפחה אחת תתפרק..
הם החליטו שהוא יטוס ללמד סמסטר אחד באנגליה.
מה הוא לימד ומה הוא למד – היא מעולם לא שאלה והוא גם לא סיפר, מלבד הנושא הכללי בפיזיקה.
בסוף הסמסטר חזר לארץ והם החליטו במחשבה קרה לחיות כאילו כלום לא היה.
לפחות כלפי חוץ.
עבור הילדים.
אולי גם עבור ההורים שלהם שעדיין היו בחיים ולא היו עומדים בבושה..
.
כך חיו עד ההודעה שהגיעה מסין.
היא זעמה.
היא נפגעה.
היא התאבלה.
היא הרגישה שהיא חיה בשקר במשך עשורים.
היא הבינה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות איתו.
הבגידה שלו היתה קשה לה מנשוא.
הוא ניסה להזכיר לה שכל הנסיעה הזו היתה בעקבות בגידה צורבת שלה,
וזה לא עזר.
היגיון והבנה לא תמיד יכולים לגשר על שינוי בהסכמים לא כתובים.
הוא ניסה להסביר לה שבאותה מידה היא עצמה היתה יכולה להיכנס להריון מהמאהב שלה – החבר שלו.. והיא הטיחה בו שאולי באמת זה מה שקרה.
מאותו רגע הניאנדרטל שלט בו.
דם מילא לו את העיניים.
הרמז שאולי אחד הילדים לא שלו, או אולי שנכנסה להריון והפילה ללא ידיעתו – לא נתנו לו מנוח.
.
ואז המפגש עם החברים.
הוא חשב שבמפגש הזה יספר לחברים שלו שהם נפרדים בלי להכנס לפרטים,
אבל הוא הבין שהיא כבר עשתה איתם שיחות מקדימות.
הוא הבין שחלוקת הרכוש כבר התחילה ואת החברים היא לוקחת איתה.
למרות שהם שלו מהבית.
.
הגעתי אליהם לפגישה טעונה.
כל אחד מהם היה צריך לקחת חלק מהחפצים והרהיטים, ולארגן בית לעצמו.
ניסיתי לפשר ולגשר כמה שיכולתי.
חשבתי שיהיה להם קל יותר אם יהיו נדיבים ולא יוסיפו מלחמות על רכוש.
אבל המלחמה לא היתה באמת על רכוש. מאחוריה הסתתרו מטענים כבדים והמון כאב.
מקווה שהצלחתי, לפחות במעט..
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
