בנות לא מפליצות

"בנות לא מפליצות"

ככה היא אמרה לי באחת השיחות שלנו.

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותה, "אני בטוחה שיש בנות שלא שמעו על החוק הזה.."

"כן כן.. בנות לא מפליצות", היא התעקשה.

"אסור להן. זה בכלל לא אמור להיות בפיזיולוגיה שלהן.

ובטח לא בפסיכולוגיה.

ככה גידלו אותנו – להיות בובות,

חסרות דעה וחסרות גזים".

.

"ומה מביא אותך לחשוב על זה עכשיו?" שאלתי אותה.

היא חשבה רגע.

"כל הזמן יש לי בראש שאני צריכה בית שיזמן זוגיות.

ואולי אני בכלל לא רוצה זוגיות?

אולי אני לא רוצה את ההצגה הזאת,

את התדמית הריקה,

את המאמץ האינסופי להיות נחשקת..

את ההתנצלות, את ההסתרה של האותנטי?

כשהייתי בת 25 אולי, סבתא שלי אמרה לי למהר להתחתן.

למה למהר?

לפני שאתרגל להפליץ בקול רם".

..

כאן כבר פרצתי בצחוק..

"את באמת חושבת כך?"

"לא יודעת", היא ענתה בכנות.

"פעם מישהו חדש ומאוהב נפרד ממני ואני בטוחה שזה היה בגלל פלוץ".

"הפלצת לידו?"

"להיפך" ענתה.

"היינו בצימר עם בריכה פרטית והייתי בטוחה שיברח לי פלוץ אז הייתי מרוחקת ממנו,

באופן שיכול להתפרש כמסוייג.

אני בטוחה שזה כיבה אותו"

.

חשבתי על זה רגע – מזל שהיא פרצה בצחוק ראשונה הפעם,

ושיתפתי אותה:

"אני מבינה.

אני מבינה שאת צריכה בית בו תרגישי את.

חופשיה ממגננות ומשחקים.

ואז האהבה תגיע אליך,

ולא אל מישהי שהיא דימוי שיצרת.

ובקשר למאוהב ההוא –

אולי המסקנה הנכונה היא לא לצאת לסופש רומנטי עם מישהו שאת עדיין לא מרגישה חופשיה ללכת לשירותים כשהוא בסביבה".

כמה צחקנו..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב