פיגומים

"יש גם סרט שנקרא פיגומים. ראית אותו? סרט מצויין" היא שאלה אותי כשנפגשנו לדבר על הבית שלה, שראינו יחד יום קודם – בית ילדותה, שחזרה לגור בו אחרי שהוריה נפטרו ועכשיו היא רוצה לשפץ.

ראיתי את הסרט. סרט טוב.

"יש כל כך הרבה ביטויים משותפים להדרכת הורים ולבניה" היא הוסיפה. "יודעת מה זה פיגומים בתחום שלנו?" שאלה.

כן. ידעתי מה זה פיגומים בפסיכולוגיה.

זה סיוע שילד מקבל כחלק מההתפתחות הקוגניטיבית. סיוע שבהדרגה מלמד אותו לפעול לבד. נרחב בהתחלה ולאט לאט מצטמצם, ככל שהילד מתקדם. כמו פיגומים בבניה.

נפגשנו בקפה בכיכר.

ישבנו בפנים, כי היא חששה שיהיה לה חם מדי בחוץ.

היא הצטערה על זה.

"בחוץ, בכיכר, יש חיים. רציתי לברוח מהחום ועכשיו אני חנוקה. איזה טעות" היא צחקה.

לא היו כבר מקומות פנויים בחוץ. ברוח הנעימה ונשארנו בפנים.

היא נושקת לגיל שבעים.

נראית כמו אינדיאנית.

השיער הארוך הכסוף, תווי הפנים. הלבוש.

מהאנשים בתל אביב שפוגשים ולא בטוחים אם לא עשינו לרגע קפיצה קטנה לשמורה בארהב.

מדריכת הורים מנוסה, שגידלה חמישה ילדים משלה.

"עירומים. כל הזמן עירומים. ככה הם גדלים בריאים בגוף ובנפש" אמרה לי בעיניים מאירות.

הזדהיתי איתה בהרבה מובנים.

"זה לא סתם בית הילדות שלי. זה הבית שאבא שלי גדל בו ואחר כך אנחנו.

יש שם בבית הרבה זכרונות.

גם הרבה חפצים שהיא לא תצטרך.

דיברנו על תרומות או מיחדוש ואז היא נזכרה בחלום ישן.

כשהיתה ילדה – חלמה שיהיה לה בית מלאכה קטן לשיפוץ וחידוש רהיטים וכל מני חפצים.

שעות היתה מסתכלת על אבא שלה מתקן דברים בחצר.

למעשה היו לה שני חלומות.

אחד להיות כימאית והשני להיות מרפאה לחפצים.

"מעניין" אמרתי לה. "לכאורה שני תחומים שונים לגמרי. מה משך אותך אליהם?" שאלתי.

"בכימיה זה ברור לי מה משך אותי" היא ענתה. "כימיה מסבירה איך נוצר העולם. אפילו יותר מפיזיקה"

הבנתי על מה היא מדברת.

אני בוגרת מגמת כימיה בתיכון.

בכימיה יש דברים שמסבירים את בריאת העולם.

איך רסיסי חומר בלתי נראים יוצרים את כל מה שסביבנו.

"היתה לי הרגשה שאת כימאית" היא אמרה לי בחיוך. "זה חלק מהחיבור בינינו אולי. הכימיה".

"אה, אני לא מרגישה כימאית. אחרי בגרות שכחתי את כל החומר" עניתי וצחקתי.

"כימאי תמיד נשאר כימאי" היא אמרה.

"זה לא משנה מה את זוכרת מהתיאוריות בלימודים. המהות שלך נשארת תמיד בכימיה. בסקרנות הזאת על איך חיים נוצרים. על חיבורים בין חומרים ואלמנטים ומה שיוצא מהם. לא סתם את בעיצוב אקלקטי.

זה סוג של כימיה"

הייתי מופתעת מנקודת המבט שלה. זה משהו שמעולם לא חשבתי עליו.

שאלתי על החלום שלה על רפאות לחפצים.

"חלמתי להקים מרפאה קטנה לחפצים ורהיטים. עם חדר מיון, חדרי ניתוח וחדרי טיפולים. חלמתי לנגר, לתפור להדביק. לטפל בדברים שאנשים אוהבים, שיש להם עבורם ערך רגשי" היא ענתה.

"את יודעת", אמרתי לה "זה נשמע לי די דומה למה שאת עושה כמדריכת הורים. לאיך שאת מטפלת ומרפאה משפחות.

מגיעים אליך הורים במצוקה, לפעמים שבורים. או ילדים.

את ממיינת, מנתחת, מדביקה, תופרת, מאחה.

לא את החפצים של האנשים, אלא עם הנשמה שלהם והרגשות.

וכל החיים שלהם משתנים בעקבות זה.

בהרבה מובנים כאילו נבראו מחדש"

הפעם היה תורה להיות מופתעת...

דיברנו על הבית שלה ומה היא רוצה לעשות בו.

מתחת לבית יש קומת עמודים קטנה שהיא רוצה לסגור בקירות ולעשות שם קליניקה.

הצעתי שהרוב יהיה מזכוכית – וישקיף לגינה.

היא יודעת שזה תהליך בניה בהיתר שלוקח זמן. לא בוער לה.

ואז שאלתי אותה איזה גודל של קליניקה היא צריכה, כי נראה לי שישאר מקום לבית המלאכה הקטן מהחלום שלה. מרפאה לחפצים אהובים.

היא היתה מוקסמת מהרעיון הזה.

העיניים שלה זרחו מהתרגשות.

"כן! זה מה שאני רוצה!" היא הכריזה.

"אז זה מה שיהיה" עניתי לה בשמחה.

לא בכל יום מתחברים בצורה פלאית כימית כזו – צרכים, ערכים, רגשות וחלומות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב