לפעמים אני גם יועצת נישואין..
"אתה מבין בכלל מה עשית?" שאלתי אותו למחרת.
"ברור", ענה לי.
"ביטלתי מה שהיא הזמינה. זה לא נראה לי מתאים וביטלתי".
"אתה לא ביטלת הזמנה מחנות.
אתה ביטלת אותה והיא תעזוב אותך!
היא תיקח את הילדים ותעבור להורים שלה.
אולי אפילו השבוע". הטחתי בו.
זו היתה אחת הפעמים הנדירות שהתפוצצתי על לקוח.
.
"איך את יודעת? היא אמרה לך?" שאל
"לא.
אחרי כל הקשיים שעברתם, שברור לי שויכוחים על ניראות הבית הם רק הטריגר שלהם,
נתת לה מנדט להזמין כלים סניטריים לבד – כדי שלא תריבו שוב בחנות.
כלים סניטריים, למען השם!
אסלות וכיורים!
עד כמה זה כבר יכול לא להתאים??
ועד כמה זה כל כך משנה לך שעל זה תפגע בה ככה?
כל מה שהיא רוצה בבית הזה אתה מערים בפניה קשיים!
גם אם אתה יודע שזה יהיה פרקטי, גם אם אתה יודע שיהיה יפה, אתה פוסל!
היא נכנסה לחנות ופרצה בבכי,
לא הזילה דמעה, אלא בכי של ממש – זה היה קורע לב,
אתה יודע את זה?
בכי של קושי, של עוגמת נפש במובן הכי עמוק של המילה,
של כאב גדול.
בכי עליכם כזוג,
וחצי בצחוק אמרה שאתם מעלים את הסטטיסטיקה של המתגרשים בזמן בניה,
אבל בעיקר בכי על עצמה.
על האישה החזקה שהיא,
חכמה, מצליחה בקריירה – גם בעיני אחרים וגם בעיני עצמה, מוערכת ואהובה על כולם –
חוץ ממך.
על איך בכלל היא הגיעה למצב שהיא צריכה לקבל ממך מנדט?
לבקש ממך רשות?
היא מרגישה כמו מקבצת נדבות!
אתה מצליח להבין את זה בכלל?
אתה מבין שאתם לא תגורו בבית הזה, שחשבתם שתזדקנו בו?
אם תצליחו בכלל לסיים את הבניה והעיצוב – הוא יימכר ויתחלק לשניים!
במקום לקנות פרחים לשבת – תתחיל לשלם מזונות!"
.
עכשיו היה תורו להשבר.
"היא באמת כבר היתה על המזוודות אתמול.
היא אפילו לא דיברה.
בשקט התחילה לארוז..
...את חושבת שאני עוד יכול להציל את המצב?"
.
"לדעתי כן" עניתי לו.
"כל עוד בזכרון של הטלפון שלה אתה מופיע בשם 'בייבי',
יש לך סיכוי לתקן.
הלב שלה עוד אצלך.
דבר ראשון תקים חזרה את ההזמנה שביטלת ואחר כך תשב איתה לשיחה בלב פתוח על הסיבות האפשריות למצב שאליו הגעתם ואיך אפשר לתקן,
כדי שהיא תהיה מאושרת איתך.
ובינתיים, עד שתתקנו ממש,
אני אהיה הסמכות העליונה להחלטות.
כל אחד מכם יביע דעה או רעיון – ורק אני אחליט.
זו הדרך היחידה שבה יהיה לכם בית"
.
ואז הגיע רגע של כנות –
"את יודעת, אני חושב שזה התחיל כשהתקרבתי לגיל הפרישה מהצבא.
פחדתי להיות חסר ערך מולה –
היא כל כך מושלמת.
ומה יהיה איתי..
כל החרדות שלי התנקזו לנקודה הזו.."
הערכתי אותו על היכולת להביט פנימה.
זה דורש אומץ.
וכן – לפעמים אני צריכה להיות בוררת.
או יועצת נישואין..
יש להם בית היום.
בית שהם אוהבים,
והם בונים מחדש את היחסים.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
