לכי לשבת ליד זאתי

"לכי לשבת ליד זאתי. היא נראית לי נחמדה" אמר לה עובד הפנצ'ריה והצביע עלי.

אני זאתי? צחקתי.

קצת קודם שמעתי אותה שואלת אותו אם היא יכולה לעזור לו.

הוא התרגז. "מה לעזור? אני מחליף לך פנצ'ר"

ראיתי אותה עומדת קרוב אליו והולכת אחריו כמו צל, בכל צעד ופעולה שעשה.

זה נראה לי קצת מוזר, אישה שנראית כמעט בת 80, שמשגיחה על הפנצ'רמאכר ומציעה לו עזרה.

האם זה פחד? שליטה? חשבתי לעצמי ולא ידעתי מה התשובה.

והיא צייתה לו ובאה לשבת לידי כשחיכיתי שינקו לי את הרכב.

העלבון היה ניכר על פניה.

"חצוף" היא סיננה בשקט, אבל כך שאשמע.

"מה קרה?" שאלתי אותה.

היא סיפרה לי שהיתה צריכה להחליף גלגל והיא כבר לא סומכת על אף אחד בעולם יותר.

אז רצתה לראות מה בדיוק הפנצ'רמאכר "הזה" עושה.

והוא לא אהב את זה.

היא בטוחה שהוא ירמה אותה.

"אין יותר על מי לסמוך" אמרה. "אפילו על אלוהים אני לא סומכת יותר ולא מדליקה לו יותר נרות מתחילת המלחמה. מסוכסכת איתו" הוסיפה.

"לפני המלחמה הדלקת נרות?" שאלתי אותה

"כן בטח. כל יום שישי. עד השבת ההיא שהמלחמה התחילה והנכד שלי נעלם" ענתה לי.

"מה זאת אומרת נעלם?" שאלתי אותה.

"נעלם. עד למחרת בבוקר שמצא איך להתקשר הביתה. היממה הכי נוראית בחיי" היא סיפרה.

"הוא היה בנובה?" שאלתי אותה.

"לא. הוא היה סתם בטיול בדרום וכשהתחילו האזעקות והרעש הנורא, ברח ואיבד את הטלפון. רק למחרת הגיע לאיזה ישוב והתקשר מבית של מישהו" סיפרה והוסיפה –

"את מבינה? איך אפשר לסמוך על אלוהים, אם ככה הוא לא שמר עליו"

"והוא חזר בריא? הוא בסדר?" שאלתי.

"כן, רק יש לו סיוטים בלילה שמחבלים מגיעים אליו. הוא בן 24. היה בצבא ועוד מילואים. המון מילואים. למה הוא צריך לחיות בסיוטים?" שאלה בשקט. "ההורים שלי ברחו בשואה. בקושי שרדו והצליחו להגיע לפה. למה שוב אנחנו בורחים מרוצחים ששונאים אותנו?"

היה נראה שהיא ציפתה ממני לתשובה ולא ידעתי מה לענות לה.

"ספרי לי על הנכד שלך" ביקשתי.

היא סיפרה שהוא הנכד הראשון שלה. היא היתה סבתא יחסית צעירה והיה לה כוח ורצון לשחק ולפנק.

לקחה אותו לגני שעשועים, להצגות, לסרטים, לחוגים.

הוא ממש גדל אצלה, כי ההורים שלו, הבת שלה וחתנה – עוד היו סטודנטים.

כדי לאפשר להם ללמוד וגם לתת להם זמן איכות לעצמם כזוג צעיר.

ממש מרגע שנולד היה מבלה אצלה בסופי שבוע, כל סוף שבוע שני.

"כמו הסדרי ראיה" היא צחקה.

היא היתה מאושרת בו, בתינוק החייכן עם העיניים הגדולות.

מההתחלה היה לו אצלה חדר.

מלא בצעצועים וחומרי יצירה.

הוא אהב לבוא אליה.

היה מתעקש להגיע אליה לבד, גם אחרי שנולדו לו אחים.

פעם באו כולם ופעם הוא בעצמו ליום או יומיים.

עד היום יש לו אצלה חדר משלו וכשהוא חזר בשבת ההיא – בא אליה.

היה אצלה שבוע.

שבוע של חלומות זוועה וצעקות בלילה שהמחבלים תופסים אותו.

אחרי שבוע קיבל צו 8.

הוא היה חייל קרבי ולא ויתרו לו. גם הוא לא ויתר לעצמו.

היא ניסתה להסביר לו שהוא לא במצב לצאת למלחמה ככה.

שאין לו את החוסן שצריך.

"תיכף הוא יכתוב לי הודעה איפה אני" אמרה פתאום.

"איך את יודעת?" שאלתי אותה והיא הסבירה שהיא מרגישה אותו.

"לא רק תאומים מרגישים אחד את השני" צחקה.

ואכן תוך רגע קיבלה ממנו הודעה.

הוא שאל איפה היא וכשהבין שהיא מחליפה גלגל – הציע לעזור.

"מה לעזור? אני מחליפה פנצ'ר" הקליטה לו בהודעה קולית מבודחת, וחיקתה את עובד הפנצ'ריה "אתה יכול לבוא ולשבת איתי ליד זאתי אבל היא בטח תיכף תלך" וצחקה.

אני גם צחקתי.

"נו סבתא בכל מקום את מוצאת חברים. אני לא אפריע לך. תגידי אם תצטרכי עזרה ובפעם הבאה תחכי שאני אתעורר ואטפל לך באוטו" הוא הקליט לה הודעה חזרה.

שמעתי בקול שלו שהוא בסדר.

שהוא מחזיק את המצב ומרגיש אחריות, מחוייבות. שהוא מעריך אותה ודואג לה.

שאלתי אותה ממה היא חוששת עם הפנצ'רמאכר.

היא לא באמת ידעה לענות, אבל הסבירה שהיא מרגישה כל הזמן באי ודאות.

"אז את בעצם מנסה להחזיר שליטה לחיים שלך?" שאלתי.

"אולי. אולי שליטה, אולי קצת יותר לדעת מה קורה סביבי, כי את הרוב אני כבר לא מבינה" היא ענתה והוסיפה:

"את יודעת משהו על שליטה? משהו שלמדתי בחיי ואני מנסה להעביר הלאה לדורות הבאים.

למדתי שכולם אוהבים לשלוט, אבל לא אוהבים ששולטים בהם".

תכלס היא צדקה. או לפחות הרבה מנסים לשלוט.

ניסיתי לחשוב איך זה מסתדר ביחד – הצורך לשלוט וההתנגדות להיות נשלטים.

זה מוביל למאבק תמידי...

"למשל את" היא אמרה לי "את באמת זאתי מאוד נחמדה, אבל סיפרת לי שאת מעצבת פנים. את בטוח שולטת בלקוחות שלך ואומרת להם איך הבית שלהם יראה".

"אהה דווקא לא" עניתי לה.

"אני את הלקוחות שלי שואלת איך הבית שלהם יראה. מה יש להם בראש – בדמיון ובחלומות. ומשלבת את זה עם הרגשות ועם הערכים שלהם, אחרי שביררנו לעומק את הצרכים ואת הרצונות שלהם.

ככה אני רואה מתוכי את הבית שלהם ומשתפת אותם במה שראיתי. מאוד חשוב לי לבדוק איך הם מרגישים עם התמונה שנוצרה לי בראש, כי זה הבית שלהם" הוספתי בהרחבה.

ראיתי שעוררתי בה מחשבה וסקרנות על התהליך.

כשהודיעו לי שהרכב נקי - היא ביקשה את הטלפון שלי, כדי לתת לחברה שרוצה להתחיל שיפוץ גדול בבית.

נראה לה שנסתדר יחד.

"גם היא זאתי נחמדה מאוד" אמרה לי וצחקה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב