יש אינסוף

"אני מרגישה שזה לא סוף הסיפור" אמרתי לה בפגישת היעוץ לקראת שיפוץ הבית, אחרי שסיפרה לי על הפרידה הקשה שלהם.

עשר שנים, שני ילדים, בית חלומות שנמכר והכסף נחלק לשניים ולעורכי דין,

ניכור הורי שהסתיים בבכי גדול ומשחרר וחזרת הילדים הביתה – אליה,

הורים משני הצדדים שממש חלו מהפרידה שלהם,

שעות בבתי משפט ועם מגשרים,

שני עסקים שנסגרו,

ים של דמעות בשתי עיניה, גם שמונה שנים אחרי, כשהיא מדברת על התקופה ההיא,

וערגה גדולה מאוד לאהבה.

"את מספרת על המון קשיים איתו, אבל לא היית עם מישהו אחר אחריו. איך את מסבירה את זה?" שאלתי אחרי היסוס איך לנסח את התהיה הזו שעלתה בי.

היא חשבה לפני שענתה לי.

נראה היה שהיא סופרת רגעים ושנים.

"היתה לנו אהבה גדולה" היא ענתה בסוף, בעיניים דומעות. "אני לא יכולה לדמיין שמישהו אחר יגע בי".

"את עדיין מתגעגעת אליו?" שאלתי.

"לפעמים" היא ענתה והוסיפה בשקט: "ולפעמים אני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליו, או לאהבה. למישהו שיאהב אותי".

"איך את מרגישה כשמישהו אוהב אותך?" שאלתי אותה.

היא חשבה שוב.

"אני מרגישה שרואים אותי, שאני חשובה למישהו, אני מרגישה יפה ומושכת. אני מרגישה קיימת, חיה".

שוב שאלתי בזהירות: "מה שאת מתארת, קורה בגלל מישהו שרואה בך יופי? שמתרגש ממך? שאוהב? יש דרך שבה את יכולה להרגיש את כל זה בעצמך? מתוך עצמך?"

"אני באמת לא יודעת" היא אמרה והשפילה את המבט. "הוא האהבה הראשונה שלי. לא היה מישהו שאהב אותי באמת חוץ ממנו. כלומר, היו לי גברים לפניו, אבל לא הרגשתי אהבה. גם לא מתוך עצמי. כל הזמן אומרים לי שאני צריכה לעבוד על זה, למצוא את עצמי ולא להתקע ככה. למצוא זוגיות חדשה, אני צעירה עדיין. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה. וגם הילדים – מה יהיה איתם?"

"תסבירי לי את השאלה" ביקשתי ממנה.

"הילדים. הם כבר מתבגרים, מבינים. איך הם אמורים לקבל גבר חדש בבית? זה ממש מביך בשבילי" היא ענתה ושאלה אותי: "את כגרושה, היו לך מערכות יחסים, איך הכנסת גבר הביתה?"

ועניתי לה בפירוט.

שכשהם היו צעירים, בגיל של הילדים שלה בערך - קודם סיפרתי כשאני איתם לבד. סיפרתי שהכרתי מישהו שהייתי רוצה שיכירו.

והם שאלו עליו ועלינו שאלות, שהשתדלתי לענות עליהן בפתיחות.

ואחר כך הם פגשו אותו, אבל הוא לא נשאר לישון. ולאט לאט התרגלו אליו ולעובדה שהוא נמצא ונשאר מדי פעם.

היא שאלה על הפרידות – אם לא היה להם קשה ועניתי שהיה קשה. והם גם לא תמיד הצליחו להבין למה. והיה להם קשה לראות אותי עצובה, אבל ראו שאני מתגברת ושאני בסדר.

הוספתי לה שאני דווקא שמחה שהילדים שלי גדלו עם מערכות יחסים. שלמרות הפרידות, הם כן ראו אהבה בבית.

"היה לך פעם בן זוג שהיה לגמרי בשבילך?" היא שאלה אותי ועניתי שכן. ולמרות זאת דברים אחר כך הסתבכו ונפרדנו.

"מה היית רוצה שיקרה?" שאלתי אותה."הייתי רוצה שנחזור. זה ממש מה שהייתי רוצה" היא ענתה.

"ומה צריך לקרות כדי שזה יהיה?" שאלתי.

"אני צריכה לבטל את האגו ולבלוע את הבושה ולדבר איתו. אולי הוא עדיין רוצה שנחזור. הוא נפרד לא מזמן מבת זוג שהיתה לו".

"את מרגישה מוכנה לעשות את זה?" שאלתי אותה והיא ענתה שכן.

"אז קדימה" אמרתי לה "תשלחי לו עכשיו הודעה שאת מבקשת להפגש. לפני שיברח לך האומץ.

יש לי תחושה שזה לא סוף הסיפור. שהסיפור שלכם לא יסתיים ככה בסימן שאלה בגלל הפחד לנסות".

והיא שלחה את ההודעה.

והם נפגשו. ודיברו.

על הפגישה היא סיפרה לי בטלפון אחרי חודשיים בערך.

בפגישה איתו היא הבינה פתאום שהיא לא רוצה לחזור אליו.

שזו היתה נוסטלגיה בשילוב עם געגוע לאהבה.

אבל לא אליו.

הם ישבו ודיברו והיא נזכרה בקשיים שהיו להם, במה שלא אהבה בו.

הבינה שאולי היא אהבה את האהבה שלו אליה, אבל לא אותו. לפחות לא בשנים האחרונות.

אחרי שבוע היא הכירה גבר מקסים ובקרוב הם יפגישו בין הילדים.

"את יודעת מה חבל לי?" היא שאלה אותי והוסיפה מיד: "חבל לי על השנים שבזבזתי"

"לא בזבזת" עניתי לה "חיכית עד שהיית מוכנה ועד שנפרדת ממנו באמת".

"כנראה שנחכה קצת עם השיפוץ ונראה אולי דברים ישתנו. אולי נשפץ כבר יחד בקרוב ונזמין אותך לעוד פגישת יעוץ. אולי איתו אני אהיה עד האינסוף" היא צחקה ואני שמחתי בשבילה, היא נשמעה מאושרת.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב