חמישים שנה. כיפורים ותחושת שייכות

תמונת מצב.

רח' מבוא לבנה 3 ירושלים. אוקטובר 1973.

עד כמה שזכור לי, היו 8 דירות בבניין.

בדירה הראשונה משפחת זימרן. משפחה רגילה בערך עם ילדים מתבגרים.

דירה שניה משפחת שבתאי. אמא חנה והילדים אייל ואופירה. אבא שלהם נהרג בששת הימים.

אחי בן ה 3 כל הזמן שאל אותם מתי יהיה להם אבא חדש.

דירה שלישית אנחנו. שני ילדים (אז) אבא קצין תותחנים במיל' ואמא שאחיה היחיד נדרס ע"י הלגיון הירדני ב 1947.

דירה4 משפחת דרורי. משפחה – מה שנקרא: רגילה, כיפות סרוגות.

דירה 5 ברקוביץ משפחה רגילה.

דירה 6 משפ' קם. הילדים ירון ויסמין אמא ואבא נכה צהל. לימים בתו של האב מנישואים שניים תתפרסם בנסיבות צבאיות מביכות.

דירה 7 זוהר מרום ואמא חנה, האבא הטייס נהרג בששת הימים.

ובטח עוד משפחה או שתיים ששכחתי....

וביום כיפור כשאבא שלי חזר בריצה מבית הכנסת כי הבין לפי המכוניות שנסעו ברחוב שיש מלחמה,

כל המשפחות האלה ירדו יחד למקלט.

בשקט, בדאגה, בעיניים דומעות ועם צלחות האוכל של ארוחת הצהרים לילדים שלא צמו.

אבא שלי לא ירד למקלט. הוא לבש מדים וחיכה שיבואו לאסוף אותו.

כשחזר אחרי הרבה זמן מהמלחמה היה לו ריח שאני זוכרת עד היום, זיפים ארוכים ומבט כבוי בעיניים.

ואני? בכל הזדמנות שהיתה שרתי הכי חזק שיכולתי: ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה.

למה? כי לא נולדתי בארץ. נולדתי בארה"ב ותמיד הרגשתי שמשהו חסר לי.....

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב