הלב שציירת

"לפי הלב שציירת את לא אוהבת אותי - זה מה שהוא אמר לי אחרי שכתבתי לו מכתב אהבה וחתמתי בלב" היא סיפרה לי כשעיניה נוצצות מדמעות.

"הוא הסביר לך למה הוא מתכוון?" שאלתי אותה.

"כן. הוא אמר שפעם למד פיענוח ציורים ויש עניין עם ציור של לב, שלפעמים חלק אחד קטן או עקום ואז זה מסמל משהו. הצד השמאלי זו האישה והימני זה הגבר. הוא טען שהלב שציירתי מעוות ופתוח בצד ימין ולכן זה סימן שאני לא אוהבת אותו" ענתה.

"איך הגבת?" שאלתי אותה.

"כמו פולניה. שאלתי אותו אם מכל המכתב – זה מה שהוא לוקח" היא ענתה וחייכה חיוך קצת עצוב.

"נפגעת?" שאלתי.

"לא. הוא איש קשה. לא ציפיתי שיתמוסס. אבל התאכזבתי. שוב.

התאכזבתי כי לא משנה מה עשיתי ומה ניסיתי, תמיד היו לו טענות. תמיד הייתי לא בסדר. לא מספיק טובה בשבילו. לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק בכלום. ציון נכשל בכל דבר.

ולא משנה כמה בטחון טבעי היה לי, בסוף זה מחלחל. כל יום מודיעים לך שנכשלת ובסוף את מפנימה. הבנתי שאני דפוקה. מאוכזבת גם מעצמי" ענתה בכנות.

"את עדיין מרגישה ככה?" שאלתי אותה.

"כן, די מרגישה דפוקה. לא מספיק טובה. נראה לי שיקח הרבה זמן להתגבר על זה, אם בכלל" היא ענתה והשפילה את מבטה.

"את יודעת" אמרתי לה, "פעם קראתי באיזה מקום שצריך יותר מחמשת אלפים חוויות טובות, כדי להתגבר על חוויה גרועה אחת. את מנסה עכשיו, אחרי שנפרדתם, ליצור לעצמך חוויות טובות?"

היא סיפרה לי שמיד אחרי הפרידה ממנו התחילה לעשות ספורט. סיפרה שעולה את כל העליות בעיר ואת כל המדרגות כמו רוקי.

סיפרה שהתחילה לגלוש. לקחה שעורים בחוף.

חשבה שאולי גם על הדרך תכיר מישהו אבל זה לא קרה וגם הגלישה נמאסה עליה.

"את יודעת למה יש בתחילת הגשר של הולכי הרגל מראה עגולה כמו בכבישים צרים?" שאלה אותי.

"לא" עניתי. "אולי כדי לראות שלא מגיע קורקינט ממול?" שאלתי אותה.

"לא לא" היא צחקה. "יש את המראה העגולה בתחילת הגשר כדי שאני אראה בסוף כל ריצה כמה אני חטובה. כמה כל יום אני נראית יותר טוב מביום הקודם"

צחקנו קצת וביקשתי ממנה להסביר.

היא סיפרה שפעם שלחה לו בגאווה תמונה שלה בבגדי ספורט מהמראה העגולה הזאת בסוף ריצה והוא שלח לה בתגובה: "מה, ככה את רצה?"

סיפרה שעד היום היא לא יודעת למה התכוון. מה לא היה בסדר.

אולי היתה בעיניו חשופה מדי, אולי לא אהב אותה עם שיער אסוף, או לא נראית בעיניו מספיק טוב כדי לרוץ ככה חשופה.

היא לא שאלה. התאכזבה והפנימה. שוב.

ומאז היא כל יום כמעט רצה ומסתכלת במראה העגולה בתחילת הגשר, לראות כמה היא חטובה.

אולי אם היתה שואלת אותו למה התכוון, היה לה יותר קל להתגבר על התחושה הקשה.

אבל לא היו לה כוחות לשמוע עוד עלבונות.

היא משתדלת ליצור לעצמה חוויות חיוביות.

מנסה למצוא במה היא כן טובה.

משתתפת בסדנאות כתיבה, רואה סרטים והופעות, מקדמת בעבודה.

לכאורה כמו כל בחורה צעירה.

נכנסה ויצאה מאפליקציות של הכרויות כי הבינה די מהר שזה לא בשבילה.

"רוצה לשמוע במה יש לי שיא עולמי?" שאלה אותי צוחקת.

ברור שרציתי.

"שיא הדייט הקצר ביותר בעולם רשום על שמי בספר השיאים" צחקה והמשיכה,

"הכרתי מישהו באפליקציה. היה לנו מאצ'. נראה טוב, דיבר נכון, כתב בלי שגיאות, שזה נדיר.

קודם התכתבנו. שלחנו תמונות. אמר שהוא בגילי.

דיברנו בטלפון וקבענו להיפגש לדייט. החלטנו לאן ניסע והוא בא לקחת אותי.

ירדתי לרחוב כשהוא הגיע לאסוף אותי והוא יצא מהרכב לקראתי כמו ג'נטלמן.

רק מה? כבר מרחוק ראיתי שהוא מבוגר לפחות בעשר שנים ממה שסיפר לי.

זה היה מביך.

נכנסתי לרכב שלו ומיד אמרתי לו שאני מבינה שהתמונות ששלח לא היו עדכניות.

הוא הכחיש. ניסה להגיד שעבד כל הלילה והוא פשוט נראה לי עייף.

אמרתי בתקיפות שהתמונות ישנות והוא טען שהתמונות מכמה חודשים קודם.

אז כבר ממש כעסתי.

שאלתי אותו מכמה חודשים קודם, אולי מלפני 250 חודשים ודרשתי שיחזיר אותי הביתה.

וככה הייתי בדייט של עשר שניות.

הגעתי הביתה, צחקתי שעה ויצאתי מכל האפליקציות.

והנה מאז ברוך השם אני לבד".

צחקנו.

אבל זה היה גם קצת עצוב.

עכשיו היא רוצה לשפץ את הבית. להתחדש.

ההצעה שלי לתלות במסדרון הרחב מראה עגולה, כמו זו שבתחילת הגשר – התקבלה בשמחה.

על המראה נצייר בספריי לב.

תזכורת יומיומית לכך שהיא מושלמת. בתקווה שתהיה שלמה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב