גלידה
"את באה לגלידה?" הוא שאל אותה כשנפגשו במקרה באמצע רחוב סואן, אחרי שנים שלא היו בקשר.
"חשבתי שאתה שונא גלידה.." ענתה לו בפליאה והם צחקו והתחבקו.
"אני מרגיש שאנחנו הולכים לסיבוב שלישי.
בעצם אני לא מרגיש – אני מאוד מקווה. אני מעדיף להגיד את האמת המפחידה..
ממש מקווה.
אפילו שאני לא יודע מה הסטטוס שלך היום.
ופעם שלישית מחייבת שינוי עמוק בהרגלים ויצירת התנהלות חדשה.
אז גלידה. ואפילו גלידה חמוצה שזה היה הכי שנוא עלי.
ואיתך אני בטוח שאוהב"
הם צחקו והתחבקו שוב, והלכו לגלידריה המפונפנת ממול.
הוא לא יכול היה להתאפק, או לסנן את מה שהיה לו להגיד לה:
"חשבתי עליך המון בשנים האלה,
התפללתי שנפגש ושתהיה לי הזדמנות לדבר איתך.
לספר לך שאני מצטער כל כך שנתתי לזה להתפוגג בינינו.
שאני התפוגגתי לך.
שאני מתגעגע כמו שלא התגעגעתי מעולם לאף אחת.
שצדקת בכל מה שאמרת לי.
לא הייתי מספיק בעניין הזוגי שלנו.
זה היה כמעט מובן מאליו.
לא את היית מובנת מאליה, אלא הזוגיות שלנו.
היה בה בטחון ואז זה ברח לי לעוד צעד קדימה אל המובטח. הבטוח.
כאילו מישהו הבטיח לי שתמיד תהיי שם, וקצת הזנחתי.
קצת התעייף לי הריגוש.
והיום, כמה שנים אחרי הפרידה שלנו, ברור לי שכל מה שאני רוצה זו את.
ברור לי שאני אעשה הכל כדי להיות איתך ולעשות אותך מאושרת.
אולי כדאי שאני אשאל עכשיו – מה הסטטוס שלך באמת?"
היא צחקה.
טוב שנזכר לשאול אותה אם היא פנויה אחרי הנאום המרגש והכנה הזה.
היא היתה פנויה.
אבל היא הבטיחה לעצמה שלא תכנס בשנים הקרובות למערכות יחסים.
היא הרגישה שבעה, הרגישה שהיא צריכה שקט.
היא והילדים.
כבר בסיבוב השני שלהם היתה סקפטית, והסקפטיות שלה באמת התגשמה ונגמר להם..
בערב היא סיפרה לילדים על המפגש איתו.
בטח שהם זכרו אותו. זכרו לטובה – הוא כנראה היה היחיד מכל בני הזוג שלה שהם אהבו והצטערו על הפרידה ממנו.
הילדים שלה שכבר היו כמעט אנשים בוגרים - לא הבינו למה הם צריכים שקט שימנע ממנה לנסות שוב להיות בזוגיות טובה. למה היא צריכה להיות לבד בשבילם..
הם עודדו אותה לנסות. עמדו על דעתם שזה ממש לא מפריע להם. להיפך.
והיא הרגישה שהתירוץ הזה שמצאה לעצמה נפל..
מה שנשאר לה זה להתמודד עם הפחד – או לא,
לאפשר אהבה – או לא.
עכשיו זה הפך מפחיד.
היא באמת פחדה.
כל כך הרבה פעמים התרסקה..
גם כשהיא היתה זו שריסקה, היא התרסקה.
שלא לדבר על מערכת היחסים האחרונה שלה שבאמת השאירה אותה פגועה וחסרת אמון, בעיקר בעצמה.
אחריה החליטה פשוט להמנע.
ואז הילדים מעודדים אותה לתת סיכוי...
.
לאט לאט, במשך כמה חודשים נתנה לו לנסות לפתוח את ליבה הסגור.
הילדים ידעו כאשר הם היו יחד, אבל לקח כמה חודשים עד שפגשו אותו שוב.
עד שהיתה בטוחה שהבית הזה היה וישאר המקום הבטוח של הילדים שלה. ושלה.
בזמן הזה היא ניסתה, לאט לאט להתמודד עם הפחדים ולהחזיר אמון במערכות יחסים.
ובעצמה בתוך מערכות יחסים.
.
כאשר התקרב יום ההולדת שלו הוא הזמין אותה לטיול בחו"ל.
היא שמחה.
וגם פחדה.
כל כך פחדה משבוע אינטנסיבי יחד שיומיים לפני הנסיעה ממש חלתה.
וכאשר הבינה שזה מפחד – הבריאה.
ובשדה התעופה כמעט עשתה פיצוץ איתו ורצתה לחזור הביתה, כי ייחסה לשאלה ששאל כוונות ספקניות.
רק אחרי הנחיתה נרגעה ואפשרה לעצמה ליהנות.
היא החליטה לשתף אותו בפחד – והשיתוף פתח ביחד גדול ומרגש.
הם חזרו בידיעה שקיבלו מתנה.
מתנה של אהבה, עם סבלנות גדולה להתקדם לאט לאט בקצב שיתאים להם. לה.
בביטחון ועם שינוי הרגלים שהיו צרובים בהם מהעבר הרחוק והקרוב.
בתחושה שהחזרה שלהם זו אל זה היא מלמעלה.
והם התחילו לתכנן קרוואן שיקנו במשותף לטיולים.
אני אעזור להם בתכנון של המרחב הקטן והפראקטי שצריך לאפשר ספייס וגם שיתוף ולשקף אותם בימים שהוא יהיה הבית הנודד שלהם.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב 🤍
